פירושים אויף נ"ך – תרתי משמע

[ליטוואק פון בודאפעסט]

מ'האט שוין אנגעהויבען שמועס'ן פון דער מאנגאל פון פירושים אויף נ"ך וואס זענען מדייק די ווערטער, לערנען אפ די מעשה'ס און מובנים דארט, און דאס אלס עפ"י חז"ל. איינער האט מיר געשיקט אין אישי און ברבים אז איך דארף פראבירען קוקען אין אלשיך, וואס איך האב פאר דעם נישט געטוהן. איך האב דארט געקוקט אויף א געוויסע פרשה אין נ"ך וואס שטערט מיר שוין א שטיק צייט און מצאתי את שאהבה נפשי. איך וויל דא עפענען אן אשכול פאר צוויי זאכען, א. צו ברענגען הערות און חידושים אויף נ"ך, ב. צו ברענגען ספרים אויף נ"ך וואס מענטשען טרעפען פאר אינטרעסאנט.
ווען מיין קינדער האבען אנגעהויבען אונטערוואקסען האב איך געוואלט פארציילען פאר זיי מעשה'ס. איך האב עס נישט לייכט ממציא צו זיין מעשה'ס אויפ'ן פארלאנג, און די בעל שמסק'ע מעשה'ס האב איך נישט געוואלט פארציילען. ליטווישע מעשה'ס זענען עפ"י רוב פאר ערוואקסענע מיט טיפערער באדייטען און איך האב נישט געהאט וואס צו טוהן. ביז ס'איז מיר איינגעפאלען צו קוקען אין נ"ך. ב"ה האב איך דורכגעלערנט די פרשיות פון אליהו הנביא און פון אלישע, פון גלעד און אהוד בן גרא און נאך אין שופטים מלכים און נאך. איך לערן עס מיט רש"י און רד"ק, און זיי ברענגען אראפ פון חז"ל, און ווען ס'האט אויסגעפעלט האב איך אריין געטייטשט כפי מיין פארשטאנד, וואס דער נביא האט געמיינט און פארוואס זאכען זענען געשען. למשל ביי עגלון מלך מואב האב איך אויסגערעדט דרס אז אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה און דאס אויפשטייען פאר כבוד ה' האט איהם אויסגעצאלט, און דעריבער שטייען מיר היינט ביי קדיש.
אינ'ם פרשה פון נבות היזרעאלי האב איך אלס שווער געהאט. פארוואס האט נבות נישט געוואלט פארקויפען זיין וויינגארטען פאר אחאב? וואס? ווען? ווער איז דאס נבות?
שוין נא דיר די פרק אין נ"ך און דערנאך וועט מען שמועס'ן.
מלכים א פרק כא
(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֶּ֧רֶם הָיָ֛ה לְנָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּיִזְרְעֶ֑אל אֵ֚צֶל הֵיכַ֣ל אַחְאָ֔ב מֶ֖לֶךְ שֹׁמְרֽוֹן:
(ב) וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל־נָב֣וֹת׀ לֵאמֹר׀ תְּנָה־לִּ֨י אֶֽת־כַּרְמְךָ֜ וִיהִי־לִ֣י לְגַן־יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה:
(ג) וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל־אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽה' מִתִּתִּ֛י אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ:
(ד) וַיָּבֹא֩ אַחְאָ֨ב אֶל־בֵּית֜וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֗ף עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵלָ֗יו נָבוֹת֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־נַחֲלַ֣ת אֲבֹתָ֑י וַיִּשְׁכַּב֙ עַל־ מִטָּת֔וֹ וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו וְלֹֽא־אָ֥כַל לָֽחֶם:
(ה) וַתָּבֹ֥א אֵלָ֖יו אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֑וֹ וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מַה־זֶּה֙ רוּחֲךָ֣ סָרָ֔ה וְאֵינְךָ֖ אֹכֵ֥ל לָֽחֶם:
(ו) וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי־אֲ֠דַבֵּר אֶל־נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה־לִּ֤י אֶֽת־כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם־חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־כַּרְמִֽי:
(ז) וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי:
(ח) וַתִּכְתֹּ֤ב סְפָרִים֙ בְּשֵׁ֣ם אַחְאָ֔ב וַתַּחְתֹּ֖ם בְּחֹתָמ֑וֹ וַתִּשְׁלַ֣ח הספרים סְפָרִ֗ים אֶל־הַזְּקֵנִ֤ים וְאֶל־הַֽחֹרִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעִיר֔וֹ הַיֹּשְׁבִ֖ים אֶת־נָבֽוֹת:
(ט) וַתִּכְתֹּ֥ב בַּסְּפָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר קִֽרְאוּ־צ֔וֹם וְהוֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם:
(י) וְ֠הוֹשִׁיבוּ שְׁנַ֨יִם אֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֘ נֶגְדּוֹ֒ וִיעִדֻ֣הוּ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥כְתָּ אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וְהוֹצִיאֻ֥הוּ וְסִקְלֻ֖הוּ וְיָמֹֽת:
(יא) וַיַּעֲשׂוּ֩ אַנְשֵׁ֨י עִיר֜וֹ הַזְּקֵנִ֣ים וְהַחֹרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּעִיר֔וֹ כַּאֲשֶׁ֛ר שָׁלְחָ֥ה אֲלֵיהֶ֖ם אִיזָ֑בֶל כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בַּסְּפָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלְחָ֖ה אֲלֵיהֶֽם:
(יב) קָרְא֖וּ צ֑וֹם וְהֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם:
(יג) וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הָאֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֘ וַיֵּשְׁב֣וּ נֶגְדּוֹ֒ וַיְעִדֻהוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַבְּלִיַּ֜עַל אֶת־נָב֗וֹת נֶ֤גֶד הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥ךְ נָב֛וֹת אֱלֹק֖ים וָמֶ֑לֶךְ וַיֹּצִאֻ֙הוּ֙ מִח֣וּץ לָעִ֔יר וַיִּסְקְלֻ֥הוּ בָאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹֽת:
(יד) וַֽיִּשְׁלְח֖וּ אֶל־אִיזֶ֣בֶל לֵאמֹ֑ר סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹֽת:
(טו) וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ אִיזֶ֔בֶל כִּֽי־סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹ֑ת וַתֹּ֨אמֶר אִיזֶ֜בֶל אֶל־אַחְאָ֗ב ק֣וּם רֵ֞שׁ אֶת־כֶּ֣רֶם׀ נָב֣וֹת הַיִזְרְעֵאלִ֗י אֲשֶׁ֤ר מֵאֵן֙ לָתֶת־לְךָ֣ בְכֶ֔סֶף כִּ֣י אֵ֥ין נָב֛וֹת חַ֖י כִּי־מֵֽת:
(טז) וַיְהִ֛י כִּשְׁמֹ֥עַ אַחְאָ֖ב כִּ֣י מֵ֣ת נָב֑וֹת וַיָּ֣קָם אַחְאָ֗ב לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י לְרִשְׁתּֽוֹ:
(יז) וַיְהִי֙ דְּבַר־ה' אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר:
(יח) ק֣וּם רֵ֗ד לִקְרַ֛את אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן הִנֵּה֙ בְּכֶ֣רֶם נָב֔וֹת אֲשֶׁר־יָ֥רַד שָׁ֖ם לְרִשְׁתּֽוֹ:
(יט) וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם־יָרָ֑שְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּמְךָ֖ גַּם־אָֽתָּה:
(כ) וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ הַֽמְצָאתַ֖נִי אֹיְבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר מָצָ֔אתִי יַ֚עַן הִתְמַכֶּרְךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י ה':
(כא) הִנְנִ֨י מֵבִ֤יא אֵלֶ֙יךָ֙ רָעָ֔ה וּבִעַרְתִּ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וְהִכְרַתִּ֤י לְאַחְאָב֙ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר וְעָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵֽל:
(כב) וְנָתַתִּ֣י אֶת־בֵּיתְךָ֗ כְּבֵית֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט וּכְבֵ֖ית בַּעְשָׁ֣א בֶן־אֲחִיָּ֑ה אֶל־הַכַּ֙עַס֙ אֲשֶׁ֣ר הִכְעַ֔סְתָּ וַֽתַּחֲטִ֖א אֶת־יִשְׂרָאֵֽל:
(כג) וְגַ֨ם־לְאִיזֶ֔בֶל דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק לֵאמֹ֑ר הַכְּלָבִ֛ים יֹאכְל֥וּ אֶת־אִיזֶ֖בֶל בְּחֵ֥ל יִזְרְעֶֽאל:
(כד) הַמֵּ֤ת לְאַחְאָב֙ בָּעִ֔יר יֹאכְל֖וּ הַכְּלָבִ֑ים וְהַמֵּת֙ בַּשָּׂדֶ֔ה יֹאכְל֖וּ ע֥וֹף הַשָּׁמָֽיִם:
(כה) רַ֚ק לֹֽא־הָיָ֣ה כְאַחְאָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הִתְמַכֵּ֔ר לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה' אֲשֶׁר־הֵסַ֥תָּה אֹת֖וֹ אִיזֶ֥בֶל אִשְׁתּֽוֹ:
(כו) וַיַּתְעֵ֣ב מְאֹ֔ד לָלֶ֖כֶת אַחֲרֵ֣י הַגִּלֻּלִ֑ים כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְקֹוָ֔ק מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(כז) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אַחְאָ֜ב אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֔יו וַיָּֽשֶׂם־שַׂ֥ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ וַיָּצ֑וֹם וַיִּשְׁכַּ֣ב בַּשָּׂ֔ק וַיְהַלֵּ֖ךְ אַֽט:
(כח) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה'אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר:
(כט) הֲֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־אבי אָבִ֤יא הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ:
פארוואס האט נבות נישט געוואלט פארקויפען זיין כרם פאר אחאב'ן? וואס איז די עבירה געווען? נחלת אבות טאר מען נישט פארקויפען? איך האב געקלערט אז דאס איז א חוצפה צו ירושת הארץ, אז א מענטש וויל פארקויפען זיין ווינגארטען אין א"י, זעט עס אויס ווי ער אין די מתנת ה' פון ארץ ישראל, אבער קיין מקור האב איך נישט געהאט.
ווען [tag]ירא שמים[/tag] האט מיר געשיקט צום אלשיך האב איך דארט געקוקט און געטראפען א לעזונג, עפ"י דער גמרא און תוספות אין סנהדרין פ"ב.
דא איז זיין לשון,
ראוי לשים לב א. מה ענין אומרו חלילה לי מה' כי למה ימנעהו ה', ואם הוא על מקרא שכתוב והארץ לא תמכר לצמיתות יכול למוכרה עד שנת היובל, או יאמר בפירוש עד ששים או שבעים שנה ואינה יוצאה ביובל כי לא נאסר, כי אם במוכר סתם או מוכר לצמיתות. ב. ועוד שלא היה לו לתלות על היות המכירה לו, כי באומרו לך יורה כי להיות אליו היה ממאן, שאם לא כן לשתוק ממלת לך, ואם הכוונה היתה למה שהוא רשע ולא היה רוצה לתת נחלת צדיקים לאיש רשע, לא היה לו להבזות את המלך בפניו, כי מי לנו גדול מאליהו ורץ לפני מרכבת אחאב מן הכרמל עד יזרעאל, והיה לו לחוש פן יעשה רעה כאשר עשה ולא יאות לצדיק לתת לפני עור מכשול. ג. ועוד באומרו ויבא אחאב כו' סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי, שנראה כי שני דברים היו, אחד אשר דבר כו', והשני ויאמר לא אתן כו', והלא לא היה כי אם דבר א'. ד. ועוד שנויים נכרים ששינה בספרו את אשתו:
אמנם הנה חלקו תנאים ואמוראים אם כל האמור בפרשת המלך כגון שדותיכם וכרמיכם יקח אם הוא מותר, או שלא אמרו אלא כדי לאיימם, וכתבו התוס' שאפילו למאן דאמר שהמלך מותר בכל היינו לעבדיו אבל לא לעצמו. עוד תרצו תרוץ אחר דלא נאמר אלא במלך המולך על ישראל ויהודה. עוד תרוץ אחר דנחלת אבות שאני:
עוד תרצו לפי ששאל הכרם לעשות בו עבודת אלילים דכתיב (ב) ויהי לי לגן ירק, כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות. ונבא אל הענין, והוא כי הנה כוונת נבות היתה לומר, הנה למכור למלך למספר שני תבואות או לזמן אין ראוי כי אם לצמיתות:
ואם כן לעשות מה שאמרת (ג) חלילה לי מה'. ואפשר כיוון עוד באומרו לי, לומר כי גם בכסף אסור למכור מאחוזתו אם לא מחמת עניות, שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו אך לא למי שיש לו, וזה יאמר חלילה לי כי עשיר אני, ואם להיותך מלך ונאמר שדותיכם יקח הנה היא נחלת אבותי, והוא התירוץ הג' שהזכרנו, ועוד להיות לך שכולל שלשת התירוצים הראשון והשני באופן שלא כיוון נבות לחרפו, אך אחאב חשב התירוץ הרביעי שהוא מפני שיעשנו עבודת אלילים:
ודקדק אומר מה' ואומרו חלילה לי. כלומר חולין הוא לי כלומר כי צדיק אני מהיות שונא עבודת אלילים, מתתי את נחלת אבותי לך שאתה עובד עבודת אלילים, ועל כן כעס על שני דברים, אחד, על מציאות העדר המכירה, שנית, והיא הגדולה מזאת על שחירפו שאמר שה' מונעו מלתת אותו כי שנאו על עובדו עבודת אלילים, ועל כן חלק הדבור לשנים ומהשנית שהיא תחלת דבור נבות עשה עיקר:
ובה היחל הכתוב באומרו (ד) על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי שהוא אומרו חלילה לי מה', שזו היא היותר גדולה וגם על מציאות העדר המכירה, וזהו ויאמר לא אתן כו', ועל כן וישכב על מטתו שלא יוכל לעמוד על רגליו ויסב את פניו אל הקיר לבל ידברו לו לפייסו ולא אכל לחם:
(ה) ותבא אליו אשתו מה זה רוחך סרה. שעל כן היה לך לאכול לחם להשיב רוחך, כדרך המלכים שעושים תקונים להשיב רוחם וכעסם, ואתה רוחך סרה ואינך אוכל לחם לתקן, ומפני הכבוד הסתיר ממנה אומר חלילה לי מה', שהיה זה לו חרפה גדולה מאד כי בוש מלגלות את אשתו חרפתו זאת, ולא אמר כי אם הדבר השני שהוא מציאות מיאונו מלתת לו את כרמו:
ולבל תאמר לו אם עשה כך למען היות נחלת אבותיו, גם שעזות היה אינו כדאי לכל הקצף הזה על כן על בחינה זו, לא אמר לו אומרו את נחלת אבותי כי אם (ו) לא אתן לך את כרמי. בעבור הרעימה שתתפעל על הדבר ולא תאשימהו על ריבוי כעסו, (ז) ותאמר אליו, על ידי זה אדרבה עתה תעשה מלוכה, כי במה שנעשה לזה ייראוך כמלך, מה שלא עשית עד כה שהתנהגת ברחמנות ורפיון, על כן לא החשיבוך כמלך על כן קום אכל וייטב לבך:
ואז (ח) כתבה בשם המלך כו' (ט) וקראו צום על צרות הדור למען יראה כי הבאים להעיד עליו לא משנאה כי אם להציל את נפשם, כלומר מה לכם תבקשו עבירות לבער והלא זה שבראש העם ברך אלקים ומלך כי על כן ישבנו נגדו לראות אם יבוש ממנו ששמענו דבריו הרעים, ולמען יירשנו המלך היתה העצה לומר ששיתף המלך למען יהיו נכסיו למלכות ועל כן ירד לרשתו:
פון דעם האב איך אנגעהויבען טראכטען. דער אחאב'ן איז אן אינטרעסאנטע מענטש, א רשע וואס זיין גלייכען איז כמעט נישט געווען אין היסטוריא, מיט עפעס מאדנע מעלות און חשיבות'ן פאר תורה און דער אויבישטער. וואס פאר א סתירה א מענטש קען פארמאגען אין זיין געוויסען?!
אינ'ם פריערדיגע'ן פרק טרעפט מען אז הדד האט געוואלט מיט איהם שלאגען אז ער זאל זיך אונטערטענגיען, האט ער מסכים געווען, אבער ווען ער האט געוואלט מ'זאל איהם איבערגעבען די תורה, האט ער געוואוסט אז ער מוז איבערגעבען זי שאלה פאר די חכמי התורה.
מלכים א פרק כ
(א) וּבֶן־הֲדַ֣ד מֶֽלֶךְ־אֲרָ֗ם קָבַץ֙ אֶת־כָּל־חֵיל֔וֹ וּשְׁלֹשִׁ֨ים וּשְׁנַ֥יִם מֶ֛לֶךְ אִתּ֖וֹ וְס֣וּס וָרָ֑כֶב וַיַּ֗עַל וַיָּ֙צַר֙ עַל־שֹׁ֣מְר֔וֹן וַיִּלָּ֖חֶם בָּֽהּ:
(ב) וַיִּשְׁלַ֧ח מַלְאָכִ֛ים אֶל־אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל הָעִֽירָה:
(ג) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּ֚ה אָמַ֣ר בֶּן־הֲדַ֔ד כַּסְפְּךָ֥ וּֽזְהָבְךָ֖ לִֽי־ה֑וּא וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֛יךָ הַטּוֹבִ֖ים לִי־הֵֽם:
(ד) וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר כִּדְבָרְךָ֖ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְךָ֥ אֲנִ֖י וְכָל־אֲשֶׁר־לִֽי:
(ה) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּֽה־אָמַ֥ר בֶּן־הֲדַ֖ד לֵאמֹ֑ר כִּֽי־שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כַּסְפְּךָ֧ וּזְהָבְךָ֛ וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֖יךָ לִ֥י תִתֵּֽן:
(ו) כִּ֣י׀ אִם־כָּעֵ֣ת מָחָ֗ר אֶשְׁלַ֤ח אֶת־עֲבָדַי֙ אֵלֶ֔יךָ וְחִפְּשׂוּ֙ אֶת־בֵּ֣יתְךָ֔ וְאֵ֖ת בָּתֵ֣י עֲבָדֶ֑יךָ וְהָיָה֙ כָּל־מַחְמַ֣ד עֵינֶ֔יךָ יָשִׂ֥ימוּ בְיָדָ֖ם וְלָקָֽחוּ:
(ז) וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכָל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּעֽוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ:
(ח) וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֛יו כָּל־הַזְּקֵנִ֖ים וְכָל־הָעָ֑ם אַל־תִּשְׁמַ֖ע וְל֥וֹא תֹאבֶֽה:
זאגט רש"י כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו - והלא כל הראשונים דברי חמד' הם אלא מהו מחמד עיניך חמדה מתוך חמדה זה ספר תורה שנאמר בו הנחמדי' מזהב ומפז רב (תהלים י"ט י"א) אמר אחאב בלבו דבר גדול זה מבקש אין זה שלי לבדי של זקני ישראל היא לפיכך ויקרא לכל זקני הארץ אף על פי שהיו עובדין ע"ג היו מכבדין את התורה:
אזוי גאר?! א מענטש וואס האט אזוי פארמערט עבודה זרה ביי אידען, וואס זיין ווייב האט אויסגעהרג'ט אלע נביאים וואס זי האט געקענט, זי האט געוואלט הרגנ'ען אליהו הנביא אליינס, און ער איז געווען גרייט מיט מסירות נפש פאר'ן תורה.
שפעטער טרעפט מען אז ער האט תשובה געטוהן פאר'ן הרגנ'ען נבות, און דער אויבשטער האט איהם עטואוס מוחל געווען.
ווייטער אין פרק כ"ב טרעפט מען נאך א זאך וואס ער האט געוויזען כבוד פאר'ן אויבישטער. ס'איז צו לאנג דאס ארויסצוברענגען אויפ'ן לשון, אבער ווען די אלע נביאי הבעל האבען איהם צוגעזאגט אז ער וועט געווינען דער מלחמה אויף רמות הגלעד, האט ער געזוכט א נביא אמת, און מכיהו בן ימלה איז געקומען און געזאגט אז ער וועט געהרג'ט ווערען. אחאב איז טאקע געהרג'ט געווארען בטעות דורך א זעלנער פון ארם כמבואר שם, אבער מ'זעט דא אז ער האט געוואוסט אז די נביאי הבעל זענען שקר.
דא אויך ביי אחאב זעט מען דער ענין. ער האט זיך געבייזעט אז מ'וויל איהם נישט פארקויפען א מקום עבו"ז, ווייל ער איז געווארען געטשעפער'ט אז מ'באשולדיגט איהם פאר'ן זיין אן עובד עבו"ז. וואס טוט זיך דא? ער האט געוואלט יורש זיין ביידע וועלטען, ער האט געוואלט זיין דער אויבישטער'ס מענטש און דער פון די בעל? וואס איז דער סתירה דא.