עס גייט מיט די מהלך וואס הרב פייבלזון ודעימיה גייען שוין אן פאר לאנגע יארן
עס איז צום האפן אז צום סוף וועט עס אנקומען אין אידיש צווישן אונזער היימישער חסידישער עוילעם.
לערנטס און האטס הנאה
זעה דא מער אין עצכח
---
עוד מדבריו (מוסף שבת של 'מקור ראשון' מהיום)
הציניקנים >> אליהו מאיר פייבלזון
עבורי, המתייוונים של היום הם הציניקנים. בשלוש המאות האחרונות עבר העם היהודי אסון נורא. ממציאות שבה העם היהודי כולו היה סמוך על שולחנה של התורה, הגענו למצב שבו היהדות הנאמנה למצוות התורה היא מיעוט קטן.
לא כאן המקום לנתח את הנסיבות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות והפסיכולוגיות שגרמו למהפך הזה. כרגע די לנו בציון העובדה הזו, שמנקודת מבט של יהודי מאמין היא טרגדיה בלתי נתפסת. בלי ספק הייתי משתוקק בכל לבי שבורא העולם יערה רוח ממרום, שתהפוך בלילה אחד את לבותיהם של כל יהודי העולם ותחזיר אותם לאביהם שבשמים. בינתיים נראה שהקב"ה בוחר בדרך אחרת.
כיום חיים במדינת ישראל מיליוני יהודים, בתוך סיר לחץ שבו השאלה האמונית תוססת כמעט בכל רגע. הגיאוגרפיה של הארץ הזו והעברית שבה אנו מדברים מעוררות באין־ספור נימים את ההיסטוריה ואת הנוסטלגיה. הסכסוך הערבי־ישראלי, במקרה או שלא במקרה, מצית מפעם לפעם שאלות של זהות ומורשת יהודית, ולפעמים גם שאלות אמוניות של ממש. גם המרקם העדין והמורכב של החברה הישראלית איננו מאפשר ליהודי הישראלי להניח בצד את שאלת מיליון הדולר: מיהו, או יותר נכון מהו, יהודי.
הרב אליהו מאיר פייבלזון הוא ראש ישיבת "פתחי עולם" – ישיבה חרדית לבעלי תשובה
הרב אליהו מאיר פייבלזון הוא ראש ישיבת "פתחי עולם" – ישיבה חרדית לבעלי תשובה
בכלל, אינני יודע אם חברה אנושית כלשהי יכולה לחיות לאורך זמן בלי שתתעורר בתוכה שאלת האמונה, קל וחומר חברה יהודית עם זהות והיסטוריה יהודיות. כאנשים מאמינים, היינו צריכים לדעת ולשער מראש שבשלב כלשהו השאלה הזו תתעורר. היו אולי כאלה שקיוו להדחיק אותה, וליצור זהות ישראלית חדשה שאפשר יהיה לחיות בה בלי נקיפות מצפון מיותרות, ובלי קרקורי בטן אמוניים. אבל ההיגיון והאמונה כאחד מלמדים שאין דרך למחוק את הרעיון הא־לוהי מבני האדם. כל הצדדים והדעות גם יחד הם חלק מן העיסה הזו, שכולה סוערת מסביב לשאלת העם היהודי ומורשתו. כיום יכולים אנחנו לומר, במידה גבוהה מאוד של סבירות, שאי אפשר להשכיח את יהדותה של החברה הישראלית.
האם אני מרוצה מהתוצאות של הסערה הזו? קשה לומר שמאוד. כיהודי, אף פעם אינני מסוגל להסתפק במועט. אבל ברור לגמרי שבכל יום אנו פוגשים בעוד נקודות של אור. עוד צעיר ועוד צעירה מתקרבים, עוד בית כנסת נפתח, עוד ספר העוסק בכובד ראש בסוגיות של יהדות, גם אם מנקודת מבט חילונית. גם האמנות הישראלית, יש בה יותר ויותר נקודות של אמונה. מי יודע, אולי זוהי הדרך שסלל הקב“ה עבור עמו ונחלתו? אולי צריך העם היהודי לעבור את המסלול הזה בדרך אל אמונת אבותיו? אולי באופן הזה תצמח לנו חברה מאמינה, ביתר אותנטיות מאשר במהלך פתאומי שמימי? או שמא הסערה הזו היא בעצמה רוח ממרום להשיב את ישראל לאביהם שבשמים?
אם קו המחשבה שלי צודק, אין לי זכות להתלונן על קולות המנוגדים ומתנגדים לאמונה. אם צריך להתקיים שיח יהודי־ישראלי בנושא הזה, הוא ודאי צריך לכלול גם קולות שכאלה, למרות שהם עלולים להכאיב לי מאוד. אולי דווקא החילוניות המיליטנטית תעורר את הניצוץ היהודי בעוד אמא יהודייה? השלילה החריפה ביותר יכולה להעיר אצל מישהו אחר את הצד שכנגד. אני כשלעצמי נוטה לחשוב שאמונת הייחוד קרובה ללבו של כל אדם, והיא מתאימה לנפשו. לפעמים כל מה שצריך הוא שמישהו יפתח את לבו לשאלה הזו. על אברהם אבינו אמרו חז“ל שנעשו לו שתי כליותיו כשני רבנים, ומהן למד תורה. ללמדך שאישיותו של אדם מובילה בטבעה לאמונה. בליל הסדר, ליל האמונה הגדול בשנה היהודית, אנו מצווים לעורר שאלות. אנו רוצים להביא את מי שאיננו יודע לשאול לפחות למדרגת התם. גם הבן הרשע, שמתריס בעזות פנים כנגד כל הקדוש והיקר לנו, מצטרף למסע בירור האמונה.
הבעיה שלי היא עם הציניקנים. אלו ששוללים את זכותו של האדם להאמין. אני מתכוון לאמירות פסידו־שכליות, המצמקות את נפש האדם לבחירה בין גלידה תות־וניל לשוקולד שוויצרי משובח. לדידם של אלה האדם הוא בעל חי, אולי מפותח משהו, אבל אין לו שום נגיעה בשאלה ערכית כלשהי. המוסר האנושי, על כל גילוייו הנפלאים, אינו אלא מנגנון הגנה, ואילו כל הופעה של דתיות היא פשוט נוירוזה. זהות יהודית היא פוליטיקה, וחיבור נפשי להיסטוריה הוא חוסר בגרות נפשית. דיבורים אלה קוצצים את כנפי האנושות כולה, וחוסמים את המחשבה האנושית מכל גילויי הרוח שלה. ודאי שיש בהם כדי לעצור צעירים מנתינת מקום לקול האמוני שבתוכם.
אינני מכחיש את הצד המדעי של הפסיכואנליזה, אך אינני חושב שהגישה הזו נובעת ממדעיות. בדרך כלל היא מייצגת סוג של ציניות המשתמשת בתפיסות מדעיות ישנות שאבד עליהן הכלח כדי למעט את רוחו של האדם. מי שאין בו שום כבוד לרוחו של האדם נלחם, בעצם, נגד האדם.
איך עלינו לנהוג במתייוונים הללו? לי אין ספק. עלינו להרגיז אותם עוד ועוד, עד שגם הם יוציאו מעצמם משהו בעל משמעות אמיתית.