דא זעט מען די ריכטיגע גבולים פון ארץ ישראל
עס איז פון די שווערסטע פרשיות אין די תורה, און די חזו"א האט געהויבן הענט ביי די סוגיא און משבח געווען ווער סוועט קענען דערגרונטעווען די אמת
הרה"צ רבי ישראל אריאל שליט"א האט אהערגעשטעלט א פאכמאנישע תורהדיגע ארבעט וואס איז צום באוואונדערן, און ער ברענגט ארויס אז די גרעניצן לויפן דורך גאנץ פרת ביז די פערסישע גאלף, נאר כלפי די חלקים ווי די מצוות התלויות בארץ און די צייטן ווי די אידן האבן פאקטיש איינגענומען און געוואוינט אין ארץ ישראל איז א אסאך קלענער, און דאס דארט זאגט רש"י אין מסעי.
דורכאויס די יארן איז אין די מח פון די אידן געווען די גבולות פון ארץ ישראל זייער קליין, און דעריבער ביי די תקופה פון די געבורט פון די היינטיגע גרעניצן געווען אויך קליין, הגם אידן האבן זיך באזעצט בעבר הירדן, למעשה איז דאס געווען נאר א קליין חלק.
דערווייל דאס:
התורה קושרת בין מצות מילה לירושת ארץ ישראל, והקשר ביניהם צריך הבהרה. בפרשה נאמר: 'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶך… וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם… זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר'.
כך גם ביהושע (ה, א) מובא: 'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה… אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' את מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּמַּס לְבָבָם… בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית'. גם כאן יש להסביר מדוע דווקא בכניסה ארצה נצטוו ישראל למול את הערלים? כמו כן מה הקשר בין וימס לבבם והמילה 'בעת ההיא' דווקא?
אולם שני דברים למדנו מכאן: האחד - קדושת הארץ. שכן כדי לזכות לארץ ישראל צריך להתעלות למדרגת קדושה. וכמו במקדש, שהערל - אינו מביא קרבן פסח, וכן אדם שלא מל את בניו אף הוא עצמו אסור בהקרבת הפסח. כמו כן, ערל מנוע מלשרת במקדש, כמו כן ערל אסור באכילת קרבנות. באחת: ערל מרוחק מן הקדושה.
כך גם באשר לארץ ישראל המקודשת מכל הארצות, אין זוכים להכנס אליה אלא אם כן ישראל נימולים ומוכנים לדרגת הקדושה של ארץ ישראל.
השני - למדנו מכאן על קדושת העם! אין עם ישראל זוכה לארץ ישראל כשהוא ככל העמים, אלא, אם עם ישראל נימול ונבדל משאר העמים - יזכה לארץ, אולם אם יהיה ככל העמים לא יזכה לה.
זה מה שמצינו ביהושע כמובא לעיל: הנה לב העמים נמס מפני ישראל, ניתן אפוא, להיכנס ארצה מכוח הפחד הזה ולכבוש את הארץ. אולם דווקא כאן נאמר: 'בעת ההיא!' דווקא לעת כזאת, כשנדמה שעם ישראל יוכל להחזיק בארץ לעולמי עד, שכן, העמים 'נמס לבבם' מפניהם, עם זאת נאמר ליהושע, למול את העם. כי מה שיחזיק את עם ישראל בארץ ישראל בעתיד, ומה שישמור את עליונותו על העמים, זה היותו נבדל מהם, בבחינת 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך - ויראו ממך'.
ידועה דעתם של המרוחקים מתורה ומצוות, האומרת, כי עצם הישיבה בארץ ישראל די בה כדי לשמור על קיומו של עם ישראל. לפיכך, מיד עם כניסת ישראל ארצה נאמר ליהושע למול את ישראל, כי רק היותם 'עם לבדד – רק אז – ישכון'.
ואכן, זה ייחודו של העם, שמכל המצוות לא זנחו ישראל את המילה, ובין המצוות שמסרו ישראל נפשם עליהן זו מצות מילה, כמובא בשבת (קל, א): 'כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה… עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה… עדיין עושין אותה בקטטה… כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות… עדיין היא מרופה בידם'.
נמצא, שעמידתנו בארץ ישראל תלויה בהמשך קיום מצות המילה, כי ה'ברית' עם ישראל היא ה'ברית' על ארץ ישראל.