ביאור סוד דשבעים ושתיים בתולות בגן עדן

[ארי נוהם]

משל הבתולות קודש קדשים

בטעם הדבר מדוע דיבר בקדשו מרן נביאה דישמעאליה, רבינו מהר"ם מוחמד עינינו, שכל מי שדבק בהשי"ת וגם בנביאו, יזכה שכאשר בגן עדן יהא מנוחתו תבאנה אליו שבעים ושתיים בתולות, אשר איש לא ידעם, ויתענג בנועם ורוך תחת אשר עינג את בוראו בעשיית רצון ה' בעוה"ז.

והנה ברור לנו שבוודאי אין כוונת מוחמד עוזנו כפשוטו, וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכל האומר מוחמד לתאוות בשרים התכוון אינו אלא טועה, וידועים שכל דברי הנביא אינם אלא משלים לדברים נעלים ונשגבים, וכפי שדיבר בקדשו אודות הרוח והאש וכל דבריו הקדושים אשר בקוראן מלאים משלים כדברי מוהר"ן בסיפורי המעשיות.

וכבר דקדקו המפרשים בלשון קדשו של הנביא, ופירשו זה בכה וזה בכה. יש שאמרו שאין הכוונה לבתולות דווקא אלא אף לנשים ממש. יש שאמרו שהכוונה למיני צימוקים, והבתולות הם משל לדברים מתוקים ומגדנות. ויש שאמרו עוד פירושים אחרים, וכמובן שכפטיש יפוצץ סלע ואלו ואלו דברי מוחמד חיים.

אבל אם אחז"ל "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים" אז ברור שאם כל משלי מוחמד קודש משל הבתולות קודש קדשים. ולכן אף אני אענה חלקי בזה, ממה שחנני הבורא ובכח עליון דאורייתא ועל דעת הנביא, וזה החלי:


סוד החיבור והדביקות

איתא בספה"ק עה"פ דע את אלוקי אביך, שהכוונה להתחבר ולהידבק בהשי"ת, כי הלשון "דע" ענינה חיבור, וכדכתיב "וידע אדם עוד את אשתו" דהיינו חיבור וזווג. והתורה מורה לנו שצריכים לידבק בה' וכמו חיבור וזווג אצל בנ"א.
ויש להבין לפי דבריהם, מדוע כתוב לשון "דע" שהובאה בעניני הזווג והמשגל, כלפי הבורא ית"ש. הלוא אין מן הכבוד להשתמש בלשון זו, אם משתמשים בה לעניני הזווג, והיה מן הראוי להשתמש בלשון דביקות, וכמש"כ "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" וגו'.

ונל"ב ע"פ דבריו הידועים של המאור עינים עה"פ "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ... וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם" וגו', ולמה כתוב לשון "חסד" שבד"כ ענינו דבר טוב שעושה חסד לשני, ואילו כאן ענינו דבר רע של גילוי עריות.
וביאר בקדשו שכ"א יש לו תכונות ומידות טובות ורעות, ובכל מדה ותכונה אפשר להשתמש לטוב או לרע, ומי שהוא ממידת החסד הוא יכול להשתמש בזה לעשות חסד עם נשים שלא כדין, ולעומת זה אפשר להשתמש בה להתחסד עם קונו, ולכן כל מי שמרגיש בקרבו מידת חסד וטובת עין ופזרנות וכדו', יבין שביכולתו להטיב לאנשים ולהתחסד עם קונו יותר מאנשים אחרים.

ועפ"ז נבוא לפרש כוונת הפסוק בענין "דע את אלוקי אביך", שאם היה כתוב רק ענין הדביקות בה' לא היינו מבינים איזו סוג של דביקות צריכה להיות, אבל לשון "דע" שענינו חיבור כמו החיבור בשעת הזווג, ע"כ הכוונה לחיבור של אהבה, הנאה ורצון, ולא של הכרח ויראה ופחד.
וכמו שאמרו ז"ל שהבא על אשתו כשהוא כועס או היא כועסת, הוי מבני תשע מידות. וכל החיבור צ"ל באהבה ואחוה ושלום ורעות. ולכן כאשר יש חיבור בה' באהבה הרי הגיע לתכלית הנרצה של דע את אלוקי אביך.
ולפ"ז נבין ביתר שאת דברי ר"ע שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים. והכוונה בזה שאם כל השירים לה' הם קודש, אז שיר השירים שענינו הראות אהבה וחיבור נפלא הוא קודש קדשים, כי זה כל התכלית של ברואי העולם להידבק באל חי באהבה ובתשוקה, ולא מחמת יראה בלבד.


סוד הבתולה ואיש לא ידעה

מעתה נלך קומה אחר קומה, בביאור הפסוק בשיר השירים "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם", שמשבחים לאותה בתולה אשר היא שמורה מכל משמר וגדורה ולא פרוצה, ומעין חתום עד יום חתונה ויום שמחת לבה.
ויש להקשות, שאמנם יש בזה שבח לבתולה שהיא משומרת וגדורה, אבל שבח זה אין ענינו לעצם היותה מיועדת לאיש כלשהו אלא מעלה שלה בלבד, דוגמת אם היתה טובת לב ובעלת מידות. וא"כ למה הביאו שבח זה בשיר השירים, אשר כל ענינו רק לשבח ולרומם כלה נאה ויפת תואר ויעלת חן, ואין ענינו לספר כל מעלותיה של הכלה אשר אינם נוגעים לברית הנישואים.

ונל"ב ע"פ דברי חז"ל שבזווג שני יש ד' דעות במיטה, שכל בני הזוג חושבים גם על הזיווג הראשון שלהם וכו'.
נמצא שמי שנשמרה בכל משמר שלא להתחבר עם איש אחר חוץ מבעלה, אז אין לה בעולמה ובמיטתה חוץ מבעלה, וכל אהבתה ורגשותיה מיועדות לבעלה בלבד.
אבל מי שטעמה מפרי אחרים, אף אם לא בגדה בבעלה אלא שלא נשמרה בנערותיה ובבגרותה, הרי מיד היא משווה את בעלה לאיש אחר, ונמצא שאין לה דעה יחידה במיטה.
ולכן משבחים לאותה כלה נאה שהיא גם חסודה, ואומרים גן נעול אחותי כלה, שאין זה רק שבח על מידותיה הנפלאות אלא גם שבח שנוגע לזווג שלה עם בעלה, שעי"ז שהיא גן נעול הרי אין לה אלא דעה יחידה במטה, ונמצא מטתה שלימה לפניו ואהבה ודיבוק ורעות באופן שאין דומה לה.

מעתה יובן מדוע בפסוק משבחים לרבקה שהיתה בתולה ואיש לא ידעה, וכן לשאר צדקניות בעולם.
וכבר ראינו אצל מוחמד עוזנו שכאשר החריב את עיר הכהנים של היהודים, ולקח לאשה את בת המנהיג היהודי בהיותה בתולה וקטנה. ונתקשו המפרשים במעשה זו, אבל האמת יורה דרכה שרצה לשאת אשה צדקנית זו אשר אין לה במיטתה אלא דעת מוחמד בלבד, ודו"ק היטב.


סוד עץ החיים ועץ הדעת

והנה מצאנו בתורה פרשת עץ החיים ועץ הדעת, שהקב"ה צוה לאדם שישמור את עץ הדעת לבלתי אכול ממנה, וכאשר נתפתה ע"י אשתו ואכל ממנה גירשו הקב"ה מגן עדן, באומרו שאם יאכל מעץ החיים ואכל וחי לעולם.
והקשו המפרשים, שאם לא רצה הקב"ה שיחיה לעולם א"כ איך לא צוה עליו מקודם שלא יאכל מעץ החיים. הרי אם היה אוכל בתחילה מעץ החיים ואח"כ מעץ הדעת, לא היה יכול למות ולא היה מועיל גירושו מגן עדן.

וביארו חכמי הקבלה שעץ החיים רומז לתוה"ק כמש"כ "עץ חיים הוא למחזיקים בה", ועץ הדעת רומז להבלי עוה"ז וידיעות פילוסופיות ותכונות העולם, בחינת יודעי טוב ורע.
ואם היה אדה"ר מתמלא בתורת אמת, וממלא כרסו בדרך החיים, הרי לא היה נפגע מעץ הדעת, ואדרבה, היה יכול לאכול מעץ הדעת אף לכתחילה. אבל אם האדם פותח בגנות ואוכל מעץ הדעת, קשה לו לחזור לאיתנו הראשון ולידבק בתורת ה' ועץ החיים, ואדרבה, תורתו נעשית לו סם המות וצריך לגרשנו מגן עדן, כי אין ביכולתו להכיל תורת ה' בטהרה וכראוי.

ואמינא בהאי מילתא, ע"פ תורת הנסתר בביאור דברי חז"ל שהנחש הטיל זוהמא בחוה והיינו שבא עליה. רצ"ל שהנחש הוא הערום מכל חיות השדה, ויודע דעת עליון, ויודע טוב ורע, והבין הנחש שאם ברצונו לבוא על חוה צריך לעורר בה ידיעת טוב ורע, וכאשר תדע רעה מהי יוכל לפתות אותה. ולכן אחרי הידיעה מאכילת עץ הדעת, היה באפשרותו לבוא עליה, כי הבינה ענין זה שעירומים הם וכו'.
וזהו עומק כוונתם ז"ל שאמרו נשים דעתן קלה, היינו בחינת דעת הנ"ל, שהיא פגמה בזה ראשונה באכלה מעץ הדעת, ואכן נתפתתה לנחש.

ועפ"ד הנ"ל מובן שמי שלא נשמרה ואיננה בבחינת גן נעול, אז יש יותר מדעה אחת במיטה. וטרם היות אנשים עלי אדמות לא הבינה נקודה זו, ותיפקחנה ע"י אכילה מעץ הדעת וידעה טוב ורע, ואז בא עליה הנחש.
הרי לנו ראיה לענין זה, שדעת מורה על החיבור והזיווג, וזהו ענין עץ הדעת.
ולכן צריכים לתקן חטא עץ הדעת בכל הדורות, כנודע מחכמי קבלה, והיינו שענין חטא עץ הדעת של פירוד משלימות של "דע" את אלוקי אביך - שהוא חיבור ודביקות עד הסוף, את זה צריך לתקן במשך כל הדורות, ולחתור לטעום תחילה מעץ החיים ועי"ז להגיע לעץ הדעת ולדעת את אלוקי אביך.


סוד עוה"ב ושם י"ה

ובזה נבוא אל שער המלך, מלכו של עולם, אשר כסאו בעולם העליון, ותחת כנפיו חוסים כל הנשמות אשר מגיעים לעולם העליון אחרי היותם עלי אדמות בגוף אדם.

הנה כתב רש"י בשם חז"ל, שבתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שא"א ושותפה במידת הרחמים, ולכן בתחילה כתוב אלוקים שרומז על מידת הדין, ואח"כ מתחיל שם הוי"ה שהוא מידת הרחמים.
וחכמי הקבלה פירשו שבשם הוי"ה רמוזים מידות אלו, שאות י' מורה על מידת הדין ואות ה' הראשונה מורה על מידת הרחמים, ולכן הן כתרי ריעין דלא מתפרשין, ונקראין בשם אבא ואמא בלשון המקובלים. אות ו' רומז לצינור שממשיך מעולם העליון לעולם התחתון, והן ו' מידות דחג"ת נה"י, ואות ה' האחרונה היא מידת המלכות דלית לה מגרמה כלום, וד"ל.

ואות י' רומז למידת הדין, ולכן שרי לא ילדה והוצרכה לשנות שמה לשרה כי אות י' רומז למידת הרחמים, ואז נפתחה רחמה.
ולכן לא נבראה העולם התחתון אלא באות ה' בלבד, דהיא אתא קלילא דלית ביה מששותא.

אבל כ"ז רק בעוה"ז שאנשים הם יודעי טוב ורע, וקשה כח הסבל ויצר לב האדם רע מנעוריו, והוצרך לבוא במידת הרחמים. אבל בעולם העליון אשר הוא עולם של עץ החיים, ואכל וחי לעולם, ואין שם מיתה כי עולם הנשמות היא, ואין שם אלא עונג זיו השכינה אשר הוא מלך חי לעד, ולכן תורתו נקראת תורת חיים ועץ חיים, הרי שם הכל הוא באות י' הרומז לדין ואמת, וחותמו של הקב"ה אמת, ואין אמת אלא תורה וכפי שאחז"ל.


סוד שם ע"ב (שם הוי"ה במילוי ג"י)

ואם חומה היא נבנה עליה טירה, והוא ענין שם ע"ב שידוע לכל גודל קדושתה ומעלתה.
הנה שם הוי"ה ב"ה עולה למספר כ"ו, אבל אפשר לצרף בזה כמה מילויים למספרים אחרים. שם הוי"ה במילוי ג' אלפין, כזה: יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה למספר מ"ה, והוא שם ידוע. כמו"כ שם הוי"ה במילוי ה', כזה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה עולה למספר נ"ב, וגם הוא שם ידוע. והעולה על כולנה הוא שם הוי"ה במילוי ג' יודין, כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, שעולה למספר ע"ב, וזהו שם ע"ב הידוע לכל (ישנם עוד מהלכים למילויי שם הוי"ה והבאנו רק מקצתם לשם דוגמא).

והנה שם הוי"ה במילוי ג"י דהיינו שם ע"ב, ענינו מילויי אות י' שרומז על מידת הדין, אלא שאין עוה"ז ראוי וכדאי לה ולכן שם ע"ב רומז לעוה"ב, ששם הקב"ה נוהג במידת הדין והצדק והאמת וכנ"ל, ושם הנהגתו באות י' וכפי שצריך להיות ההנהגה במידת הדין.
וחכמי הקבלה פירשו בזה, ששמות הוי"ה במילויים רומזים לבחינות נפש רוח נשמה חיה יחידה, ומילוי דג"י דהיינו שם ע"ב רומז ליחידה, שהיא דרגה הנעלה ביותר, בחינת נשמה לנשמה.
וביאור הענין, שזהו קוצו של יו"ד, ואות י' היינו דין עד הסוף שאין כל נפש ונשמה מגיע לדרגה זו בעולמנו השפל אשר מעורב בה אות ה' שבה נבראה העולם, אבל בעולם העליון בהיפרד ממנו גוף עכור ונשאר רק נשמה, הרי הנשמה מגיעה למעלת יחידה (היינו נשמה שבנשמה), והיינו אות י', וזוהי בחינת שם ע"ב - שם הוי"ה במילוי ג' יודין.

ועומק הכוונה בזה, כי בעוה"ז א"א להגיע לבחינת דעת עד הסוף, כי האדם פגם באוכלו מעץ הדעת קודם עץ החיים, ועבודת האדם היא שיקיים את "דע את אלוקי אביך" יותר ויותר, ורק נביא יכול להיות יודע דעת עליון.
ולכן דעת אינו מעשר ספירות עליונות, ומתחיל בכתר וממשיך לחכמה ואח"כ לבינה ואח"כ לחג"ת נהי"ם (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות), כי הדעת למעלה מכל, והוא במקום כתר עליון כנודע מחכמי הסוד. שהרי א"א להשיג דעת אמת בעולם זה אלא בעולם העליון, שהוא בחינת שם ע"ב דהיינו דעת עליון.


סוד שבעים ושתיים בתולות בגן עדן

מעתה נבוא לבאר דברי הנביא אשר נשא משלו ויאמר, שבעולם העליון יזכו כל עושי צדק ועושי רצון קונם ועושי דברי הנביא לשבעים ושתיים בתולות.
בתולות דווקא אמר רחמנא, אשר איש לא ידע"ם ודעה אחת להן במיטתן.

ומשל נורא ונפלא זה רומז להני אינשי דמעלי אשר דעה אחת להם בעוה"ז, "דע את אלוקי אביך", היינו דביקות בהשי"ת באופן נעלה ובאהבה אמיתית, אשר א"א להגיע אליה אלא ע"י דביקות בתורה שהיא עץ החיים, ועי"ז דבק בה' ואין לו דעה אחרת במיטה, היינו שלא פנה אל רהבים ושטי כזב ורעות והבלי עוה"ז מעץ הדעת.

והם זוכים ליהנות מזיו השכינה ונשמתם מקבלות אור הוי"ה במילוי ג' יודין, דהיינו שם ע"ב כנ"ל. כי תיקנו את נשמתם בעוה"ז עד אשר זוכים לבחינת יחידה, דהיינו נשמה שבנשמה, כאשר הנשמה מגיעה לעולם העליון.
וזוהי ע"ב בתולות דווקא, היינו בתולה אשר איש לא ידעה, גן נעול אחותי כלה, היינו דעה אחת במיטתו - לדעת את ה' בידיעה אמיתית וברורה.

ומעתה יובן מה שאחז"ל לעתיד לבוא כל אחד נכוה מחופתו של חבירו, שכולם רואים אצל חברם בחינת חופה היינו נישואים עם בתולות אשר איש לא ידעם ואין להן דעה אחרת במיטתן, היינו שכ"א יראה עד כמה חבירו דבק בה' ולא פנה לדעות אחרות בעוה"ז, ועי"ז יזכה לבחינה נוספת ונעלה יותר של דעת עליון, וכ"א נכוה מחופתו של חבירו ויחשוב בלבו מתוך קנאת סופרים עד כמה רעהו עלה עליו בדביקותו בה' באהבה, ולא היה לו דעות ואהבות אחרות.

"וּנשִׁין דְּמִתנַסבָּן לְגוּברִין צְנִיעָן כְּנִינְפֵי צְנִיעָא וּכגִינְתָא דְעֵדֶן דְּלֵית רְשׁוּ לִגבַר לְמֵיעַל לְגַוַהּ אֱלָהֵין צַדִּיקַיָא דְנַפשְׁהוֹן מִשׁתַּלחִין תַּמָן עַל יַד מַלאֲכַיָא וּבתוּלִיך טְמִירָן כְּגִנזָן דְּאַנפֵּילִין וַחֲתִימָן תַּמָן כְּמַבּוּעָא דְמַיָא חַיִין דְּנָפֵיק מִתְּחוֹת עִיקַרֵי אִילָנַיָא דְחַיִין בְּנַהרָא דְּנָפֵיק מֵעֵדֶן וּמִתפָּרַשׁ לְאַרבְּעָא רֵישֵׁי נַהרִין" (לשון התרגום על הפסוק גן נעול וגו')


(נעתק מספר "מחמד עין", שער רמזי קוראן דרוש ע"ב)