על משכבי בלילות, טרם אתן שינה לעיני ותנומה לעפעפי, נתתי דרור לתחושותי ורגשות המיית הלב, ומחשבותי תפוס שרעפים, או אז נתתי אל לבי געגועי נפשי, שאגת רוחי, וצעקת נשמתי. הוי! אהה! אוי לו לבן שגלה מעל שולחן אביו.
ותידד שינתי עד כי ארגיש קול נהי נשמע בתוכי, קול קורא לאלוקיו, קול מבשר ואומר: קול דודי, הנה זה בא?! האמנם?! איה מקום כבודו, איה אלוקי, אשפוך לפניו שיחי והרגשתי לפניו אגיד! אבל גם כי אזעק ואשוע סתמו דרכיו ונסתרו הילוכיו. הד קולי ישמע למרחוק, אבל אין בת קול עונה לי, הבת קול מוסתרת אצל הר חורב.
[center]לשוני עט סופר מהיר,
משכתי עטי ונתתי בו זכרון דברים:
זכרון לשאגה דומיה, זכרון צעקה נסתרת.
זכרון לנפש פציעה, וזכרון לנשמה מתגעגעת.
***
אלה הדברים אשר כתב אדנירם, וחי בהם:
על משכבי בלילות, עיני דומעות ונגלות,
אף פקוחות לרווחה.
הראיתם בן אדם, אשר קולו לא ישמע ונדם,
ובלבו קול צווחה.
הגוף בבכי רותת, הלב דם שותת,
איילל כשה נתונה לטבחה.
לאן פנה דודי, הלך ישעי ופנה כבודי,
מהקריב מנחה וזבחה.
איה דודי ואבקשנו, כזהב וככסף אחפשנו,
אמצאהו וארנן בשיר ושבחה.[/center]
על משכבי בלילות...
דער אשכול פארמאגט 20 תגובות
איר דארפט זיין א רעגיסטרירטער מעמבער און איינגעשריבן צו זען די תגובות.
רעגיסטרירן איינשרייבן