ס'האט מיר געברענגט טרערן

ארטיקלען, אנאליזן, מיינונגען, געדאנקען, און שמועסן

הודעהדורך berlbalaguleh » מיטוואך מערץ 29, 2017 8:11 pm

יודיש שרייבער: די מעוררים און מערערים זענען היימישע...!
באניצער אוואטאר
berlbalaguleh
חבר הכבוד
חבר הכבוד
 
הודעות: 13077
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יולי 17, 2012 12:57 pm
האט שוין געלייקט: 14470 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8324 מאל

הודעהדורך יודישע שרייבער » דאנערשטאג אפריל 06, 2017 6:09 pm

פון דא.


האט מיר געברענגט טרערן, זינגען אינעם מקור הטומאה והכפירה פון ווי אלע גזירות קעגן יהדות רוסיא איז ארויסגעקומען פאר איבער 70 יאר, אינעם רויטן סקווער ממש: מיר האבן נישט מורא, נאר פונעם בורא (ניעט ניעט) מיט די ציצית אפענערהייט... WOW... נצח ישראל... דידן נצח!
Cheder Menachem Makes History in Kremlin Museum
Cheder Menachem of Moscow Choir made history recently, with a performance on stage at the Kremlin Museum in Moscow’s Red Square.

Just 25 years ago, no Jew in his right mind would linger at Red Square, and surely not sing out “Nyet Nyet Nikavo” – we fear no one but Hashem. The young and talented Cheder children expressed in their rendition of niggunim on stage before a packed house of emotional Jews, the eternity of Yiddishkeit, Torah and mitzvos, and unshakable belief in Hashem.
We buy things we don't need
with money we don't have
to impress people we don't like
(קרעדיט: @טייערע ברודער)
יודישע שרייבער
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
 
הודעות: 105
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג סעפטעמבער 08, 2015 4:48 am
האט שוין געלייקט: 71 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 112 מאל

.

הודעהדורך hopefully » פרייטאג אפריל 07, 2017 2:04 am

.
hopefully
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
 
הודעות: 30
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך אקטאבער 16, 2013 4:41 pm
האט שוין געלייקט: 3 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 36 מאל

הודעהדורך יודישע שרייבער » מוצ"ש אפריל 15, 2017 11:55 pm

געפילן צווישן א טאטע און א זון ווי דער טאטע געזעגנט זיך פונעם קראנקן זון בלויז איין וואך פארן שטארבן.
נאכדערצו אזא טאטע! אזא זון!
https://m.youtube.com/watch?v=I7W-NKOQZKc
We buy things we don't need
with money we don't have
to impress people we don't like
(קרעדיט: @טייערע ברודער)
יודישע שרייבער
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
 
הודעות: 105
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג סעפטעמבער 08, 2015 4:48 am
האט שוין געלייקט: 71 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 112 מאל

הודעהדורך וזרח השמש » דינסטאג מאי 02, 2017 2:19 am

געדענק! נאך יעדע נאכט שיינט די זין אויף
באניצער אוואטאר
וזרח השמש
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
 
הודעות: 58
זיך רעגיסטרירט: זונטאג יוני 28, 2015 3:24 am
האט שוין געלייקט: 44 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 68 מאל

הודעהדורך נעגעל וואסער » זונטאג מאי 07, 2017 8:26 pm

דער זינגער אויף בריטענס גאט טאלאנט זינגט א ניגון לכבוד זיין באבע וואס האט אלצהיימערס ל"ע
ס'האט מיר געקאסט א טרער צו צוויי

https://www.youtube.com/watch?v=1b4Mcza4dw0
נעגעל וואסער
ידיד ותיק
ידיד ותיק
 
הודעות: 657
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך דעצעמבער 30, 2015 10:44 pm
האט שוין געלייקט: 1527 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 706 מאל

Re: ס'האט מיר געברענגט טרערן

הודעהדורך ליטוואק פון בודאפעסט » דאנערשטאג יולי 13, 2017 3:50 pm

איך ווייס נישט קיין אנדערע וועג פון רעאגירען. כעס? בילד

Sent from my LG-K373 using Tapatalk
The greatest obstacle to discovery is not ignorance--it is the illusion of knowledge.
(Daniel J. Boorstin) דא
באניצער אוואטאר
ליטוואק פון בודאפעסט
חבר ותיק
חבר ותיק
 
הודעות: 8546
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך דעצעמבער 19, 2012 7:51 pm
האט שוין געלייקט: 2976 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8013 מאל

Re: ס'האט מיר געברענגט טרערן

הודעהדורך החוקר » דאנערשטאג יולי 13, 2017 7:13 pm

פון ווי קומט די ארטיקל? א פרישע מעשה?
ווי זאגט נאר מיכאל, אוי די רשעות נעמט נישט קיין עק!
החוקר
ידיד ותיק
ידיד ותיק
 
הודעות: 727
זיך רעגיסטרירט: זונטאג סעפטעמבער 25, 2016 3:53 pm
האט שוין געלייקט: 391 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 571 מאל

Re: ס'האט מיר געברענגט טרערן

הודעהדורך יהושע חיים » דאנערשטאג יולי 13, 2017 7:19 pm

https://www.torahanytime.com/#/lectures?v=45067
לכאורה מיינט מען די זעלבע מעשה
יהושע חיים
ידיד ותיק
ידיד ותיק
 
הודעות: 912
זיך רעגיסטרירט: זונטאג אוגוסט 26, 2012 8:56 pm
האט שוין געלייקט: 51 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 475 מאל

הודעהדורך ליטוואק פון בודאפעסט » דאנערשטאג יולי 13, 2017 7:21 pm

The voice of lakewood
מ'קען עס ליינען דא. דאס איז נאנט צו די בעק פון די אויסגאבע
The greatest obstacle to discovery is not ignorance--it is the illusion of knowledge.
(Daniel J. Boorstin) דא
באניצער אוואטאר
ליטוואק פון בודאפעסט
חבר ותיק
חבר ותיק
 
הודעות: 8546
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך דעצעמבער 19, 2012 7:51 pm
האט שוין געלייקט: 2976 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8013 מאל

Re: ס'האט מיר געברענגט טרערן

הודעהדורך החוקר » דאנערשטאג יולי 13, 2017 7:30 pm

דא איז א קלארערע בילד פונעם ארטיקל.
בילד
החוקר
ידיד ותיק
ידיד ותיק
 
הודעות: 727
זיך רעגיסטרירט: זונטאג סעפטעמבער 25, 2016 3:53 pm
האט שוין געלייקט: 391 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 571 מאל

Re: ס'האט מיר געברענגט טרערן

הודעהדורך ליטוואק פון בודאפעסט » זונטאג יולי 16, 2017 12:48 am

איך האב געהערט צוויי זאכען בנוגע דער בריוו איבער שבת.
א. ס׳איז א שווערער זאך. וואס וואלט מען געזאגט ווען מ׳נעמט איהר יא אריין און זי שלעפט אראפ אנדערע? (נער איינער. דער מנהל האט דאך געהאט אן אנדערע חשבון, ווי קען ער זיך הענגען אויף דעם? ער אליינס האט עס נאר געטוהן צוליעב דער סטראשע)

ב. א מענטש האט אייביג בחירה, מ׳קען נישט באשולדיגען דער מנהל (אויב אזוי, ביסטו מודה אז דו ביסט גארנישט ווערט. פארוואס נעמסטו קרעדיט ווען איינער איז יא מצליח?)

Sent from my LG-K373 using Tapatalk
The greatest obstacle to discovery is not ignorance--it is the illusion of knowledge.
(Daniel J. Boorstin) דא
באניצער אוואטאר
ליטוואק פון בודאפעסט
חבר ותיק
חבר ותיק
 
הודעות: 8546
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך דעצעמבער 19, 2012 7:51 pm
האט שוין געלייקט: 2976 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8013 מאל

Re: ס'האט מיר געברענגט טרערן

הודעהדורך החוקר » זונטאג יולי 16, 2017 1:01 am

נקודה 1 איז אמת. אבער דאס איז טאקע דער פראבלעם, אז דער מנהל טוט געווענליך נישט שוקל זיין קיין דיני נפשות. אויב דער מנהל זאל האבן פאר זיינע אויגן ביים מאכן די החלטה, אז מארגען קען דאס קינד שטארבן צוליב דעם, און נאך אלץ שפירט ער אז ער קען גארנישט טון פאר'ן קינד, קען מען קיין טענות נישט האבן. אויב אבער האט ער עס נישט גענומען אזוי ערענסט, טראגט ער א חלק פונעם שולד. ווייל ער האט אויך געהאט א בחירה נישט צו זאגן שלום עלי נפשי. ער וואלט ווען געדארפט זארגן אז דאס קינד האט וואס אויפצושטיין מארגן.
החוקר
ידיד ותיק
ידיד ותיק
 
הודעות: 727
זיך רעגיסטרירט: זונטאג סעפטעמבער 25, 2016 3:53 pm
האט שוין געלייקט: 391 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 571 מאל

הודעהדורך אייז קריעם » זונטאג יולי 16, 2017 1:21 am

מוטב שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
דער מנהל וועט ברענען און גיהנום אפילו מהאט אים געסטראשעט.
One who does not see G-d everywhere does not see him anywhere
  –The Rebbe of Kotzk
אייז קריעם
ידיד השטיבל
ידיד השטיבל
 
הודעות: 318
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג סעפטעמבער 13, 2016 12:47 pm
האט שוין געלייקט: 129 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 254 מאל

הודעהדורך סקרן » מאנטאג יולי 31, 2017 11:55 am

באניצער אוואטאר
סקרן
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
 
הודעות: 1073
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מאי 20, 2016 1:22 pm
געפינט זיך: הלואי ווען איך וואלט געוויסט!
האט שוין געלייקט: 268 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 637 מאל

הודעהדורך סקרן » דאנערשטאג סעפטעמבער 28, 2017 12:05 pm

מיכאל זינגט אן אלטן ניגון מיט נייע ווערטער
זיעער הערצליך
https://www.youtube.com/watch?time_cont ... wqAQtNEcLs
באניצער אוואטאר
סקרן
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
 
הודעות: 1073
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מאי 20, 2016 1:22 pm
געפינט זיך: הלואי ווען איך וואלט געוויסט!
האט שוין געלייקט: 268 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 637 מאל

הודעהדורך ונבנתה העיר » מיטוואך יאנואר 10, 2018 6:09 pm

ר' יואל כהן.

8434564_7605969.mp3

סיפורו של ניגון
מאת הרב לב לייבמן
מח"ס נגינה לאור החסידות ולנגן בהיכלו

אדמו"ר הריי"צ סיפר אודות המאורע בכמה הזדמנויות, ובכל הזדמנות מופיעים פרטים
שאינם במקומות אחרים. להלן סיפור הדברים המלא כפי שעולה ממכלול התיאורים:
בחורף שנת תרע"ג, כשהיינו במענטאן – צרפת – הלכתי פעם עם הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק (הרש"ב) לטייל על שפת הים (כיף ימא).

בפינת זוית של נוף טבע מפליא, בין הים ואילנות היער, הראה לי הוד כ"ק אאמו"ר ספסל אחד בין סבכי היער, וסיפר לי אשר על ספסל זה ישב מלפנים – בחורף שנת תרמ"ה, שלש שנים לאחר הסתלקות אדמו"ר מוהר"ש נ"ע – החסיד ר' זלמן זלטופולסקי כשהוא מעמיק במחשבותיו. בשעת מעשה הרהר ר' זלמן במאמר חסידות ששמע מאדמו"ר המהר"ש, ושר את הניגון הנ"ל בדביקות גדולה כמה שעות רצופות.

ר' זלמן הגיע אז למענטאן במעיל פרווה כי נסע מרוסיה בעת הקור הגדול (במענטאן האויר חם גם בחורף). הוא הגיע בשחר מוקדם, ולא היה שייך שיכנס מיד אל אאמו"ר, הוא נכנס אל הגינה של הבית איפה שהאבא שהה, התיישב על ספסל והחל לנגן בדביקות. בשעה שש-שבע [בבוקר] שמע כ"ק אאמו"ר קול נגינה, בקול מוכר כקולו של זלמן זלטופולסקי, כ"ק אאמו"ר יצא אל הגינה, ותיכף ראה את ר' זלמן יושב על הספסל תפוס במחשבותיו ומנגן ניגון כה בלבביות. כ"ק אאמו"ר לא חפץ לבלבלו מדביקותו והשאירו כך בלי שיבחין בו.

כ"ק אאמו"ר הביט בפניו וראה שעיניו סגורות ודמעות זולגות על לחייו וכולו לוהט בניגון חב"די זה. אמר כ"ק אאמו"ר: "במבט עליו – על ר' זלמן – משתקפים חיי הגעגועים של חסיד, אשר איבד את הרבי שלו בגוף לפני כמה שנים, ובציור הרוחני – כאילו עומד לפניו".

מאוחר יותר, אאמו"ר שאל את ר' זלמן – על איזה מאמר הוא חשב בשעת הניגון. ר' זלמן לא היה רך לב בטבעו [בכלל חסידי קרמנצ'וג רחוקים מרכות הלב, ובפרט ר' זלמן], אף על פי כן כאשר אאמו"ר שאלו שאלה זו, הוא נשפך בדמעות חונקות נשימה כך שלא יכל לדבר. כאשר ר' זלמן נרגע אמר, שהרבי (מוהר"ש) אמר מאמר זה וזה, בשבת זו וזו.

בספר הניגונים נאמר: הניגון הזה משמש הבעה נאמנה לגעגועי וכיסופי הנפש החבויים בעמקי ובמסתורי הלב, ומעורר זכרון ימים נעימים ובהירים במחזה אלקית נהדרה.
· את ניגונ[י] ר' זלמן זלטופולסקי היו מנגנים לפני אדמו"ר מוהר"ש.

דמותו של חסיד מלחין

החסיד ר' שלמה שניאור זלמן זלטופולסקי מקרמנצ'וג. מחסידי אדמו"ר מוהר"ש ואדמו"ר הרש"ב.

כך מתארו אדמו"ר הריי"צ: החסיד ר' זלמן זלטופולסקי, מלבד היותו בעל-מוחין גדול ורכש לב חסידי רחב, היה מתון ומסודר ביותר. והיה מקושר בהתמסרות אל אדמו"ר מוהר"ש. כל מעשיו של ר' זלמן היו במתינות, בהתבוננות שכלית. לכל דבר היתה לו גישה מסודרת של השכלה חב"דית. סדר מיוחד היה אצלו בנסיעות לליובאוויטש להיות אצל הרבי, כמה זמן להעביר שם ומתי לחזור מליובאוויטש. ר' זלמן היה אחד מבחירי המשכילים בחסידות ובעלי העבודה, אצלם הנסיעה לליובאוויטש, שמיעת חסידות וכניסה ליחידות היוו חוויה נפשית שתפסה את המקום הנעלה ביותר בחיים.

ובמכתב לבנו של ר' זלמן (הלל זלטופולסקי) מתאר אדמו"ר הריי"צ: אביו החסיד ז"ל היה כל כך שקוע בעניני דא"ח, זכרוני שכשהיה בא לליובאוויטש אפילו בימות החול היו מדברים [אדמהר"ש ואדהרש"ב] עבורו ביחוד מאמרי דא"ח.

במכתב אחר מתאר אדמו"ר הריי"צ את אופן תפילתו של ר' זלמן בהרגש אלוקי, בישבו שעה ארוכה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין ומתבונן בהשגה עיונית של תורת החסידות, ובהגיעו לנקודת ההכרה במי שאמר והיה העולם, היה צועק בצעקה חרישית מנהמת הלב. תפילתו של ר' זלמן היתה ע"ד תפילתו של החסיד המשכיל הנודע ר' חיים בער ווילנסקי, מהבעראלאך הנודעים של קרמנצ'וג.

בפתיחת הניגון: משקל חפשי. בתווים שבספר הניגונים המשקל נרשם לכאורה מאד שלא במדוייק.
סיומת הניגון: שתי תיבות אחרונות המסיימות את הניגון, זהות לסיומת של ניגון הכנה למאמר הנהוג באנ"ש (ניגון ק"כ בספר הניגונים).
סולם מוזיקלי: פריגיש, סולם יהודי מסורתי-עתיק
בייגעלייגטע פיילס
8434564_7605969.mp3
(1.74 MiB) אראפגעלאדנט 1993 מאל
מ'דארף צוריק אראפברענגען דעם רבי'ן

אמר ונבנתה: אל עבר החלון נשקפתי ונתתי אל לבי כי שבת האדם ממנו, חומר וגשם – ורוח אין, בחנתיו, והנה הוא תולדת מקריו – כאשר ילך המקרה כך יתעצב לבו ודמותו, לרגעים אבחננו, כאשר יאמר החכם כי אין הוויית רגע מול רגע נוצרת כי אם בהתחדש מקריו, ואל מי יקר המקרה?
באניצער אוואטאר
ונבנתה העיר
חבר ותיק
חבר ותיק
 
הודעות: 3578
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך יולי 25, 2012 5:41 am
האט שוין געלייקט: 7072 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 6956 מאל

הודעהדורך קומזיץ » מאנטאג יוני 04, 2018 12:06 am

קומזיץ
ידיד השטיבל
ידיד השטיבל
 
הודעות: 276
זיך רעגיסטרירט: זונטאג סעפטעמבער 18, 2016 9:17 pm
האט שוין געלייקט: 468 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 324 מאל

הודעהדורך סקרן » מאנטאג יוני 04, 2018 11:54 am

Touching story.

As she stood in front of her 5th grade class on the very first day of school, she told the children an untruth. Like most teachers, she looked at her students and said that she loved them all the same. However, that was impossible, because there in the front row, slumped in his seat, was a little boy named Teddy Stoddard.

Mrs. Thompson had watched Teddy the year before and noticed that he did not play well with the other children, that his clothes were messy and that he constantly needed a bath. In addition, Teddy could be unpleasant.

It got to the point where Mrs. Thompson would actually take delight in marking his papers with a broad red pen, making bold X's and then putting a big "F" at the top of his papers.

At the school where Mrs. Thompson taught, she was required to review each child's past records and she put Teddy's off until last. However, when she reviewed his file, she was in for a surprise.

Teddy's first grade teacher wrote, "Teddy is a bright child with a ready laugh. He does his work neatly and has good manners... he is a joy to be around.."

His second grade teacher wrote, "Teddy is an excellent student, well liked by his classmates, but he is troubled because his mother has a terminal illness and life at home must be a struggle."

His third grade teacher wrote, "His mother's death has been hard on him. He tries to do his best, but his father doesn't show much interest and his home life will soon affect him if some steps aren't taken."

Teddy's fourth grade teacher wrote, "Teddy is withdrawn and doesn't show much interest in school. He doesn't have many friends and he sometimes sleeps in class."

By now, Mrs. Thompson realized the problem and she was ashamed of herself. She felt even worse when her students brought her Christmas presents, wrapped in beautiful ribbons and bright paper, except for Teddy's. His present was clumsily wrapped in the heavy, brown paper That he got from a grocery bag Mrs. Thompson took pains to open it in the middle of the other presents. Some of the children started to laugh when she found a rhinestone bracelet with some of the stones missing, and a bottle that was one-quarter full of perfume.. But she stifled the children's laughter when she exclaimed how pretty the bracelet was, putting it on, and dabbing some of the perfume on her wrist. Teddy Stoddard stayed after school that day just long enough to say, "Mrs. Thompson, today you smelled just like my Mom used to." After the children left, she cried for at least an hour.

On that very day, she quit teaching reading, writing and arithmetic. Instead, she began to teach children. Mrs. Thompson paid particular attention to Teddy. As she worked with him, his mind seemed to come alive. The more she encouraged him, the faster he responded. By the end of the year, Teddy had become one of the smartest children in the class and, despite her lie that she would love all the children the same, Teddy became one of her "teacher's pets.."

A year later, she found a note under her door, from Teddy, telling* her that she was still the best teacher he ever had in his whole life.

Six years went by before she got another note from Teddy. He then wrote that he had finished high school, third in his class, and she was still the best teacher he ever had in life.

Four years after that, she got another letter, saying that while things had been tough at times, he'd stayed in school, had stuck with it, and would soon graduate from college with the highest of honors. He assured Mrs. Thompson that she was still the best and favorite teacher he had ever had in his whole life.

Then four more years passed and yet another letter came. This time he explained that after he got his bachelor's degree, he decided to go a little further. The letter explained that she was still the best and favorite teacher he ever had. But now his name was a little longer.... The letter was signed, Theodore F. Stoddard, MD.

The story does not end there. You see, there was yet another letter that spring. Teddy said he had met this girl and was going to be married. He explained that his father had died a couple of years ago and he was wondering if Mrs. Thompson might agree to sit at the wedding in the place that was usually reserved for the mother of the groom.

Of course, Mrs. Thompson did. And guess what? She wore that bracelet, the one with several rhinestones missing. Moreover, she made sure she was wearing the perfume that Teddy remembered his mother wearing on their last Christmas together.

They hugged each other, and Dr. Stoddard whispered in Mrs. Thompson's ear, "Thank you Mrs. Thompson for* believing in me. Thank you so much for making me feel important and showing me that I could make a difference."

Mrs. Thompson, with tears in her eyes, whispered back. She said, "Teddy, you have it all wrong. You were the one who taught me that I could make a difference. I didn't know how to teach until I met you."

(For you that don't know, Teddy Stoddard is the Dr. at Iowa Methodist Hospital in Des Moines that has the Stoddard Cancer Wing.)

Warm someone's heart today. . I love this story so very much, I cry every time I read it. Just try to make a difference in someone's life today? tomorrow? Just "do it".

Random acts of kindness, I think they call it?
באניצער אוואטאר
סקרן
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
 
הודעות: 1073
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מאי 20, 2016 1:22 pm
געפינט זיך: הלואי ווען איך וואלט געוויסט!
האט שוין געלייקט: 268 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 637 מאל

הודעהדורך berlbalaguleh » מאנטאג יוני 04, 2018 12:33 pm

האלאו רבותיי:וואו זענען די לייקס פאר די שיינע מעשה וואס סקרן האט דא פארציילט...?מ'מעג שוין א ביסל נאכלאזן פון די זאלונישע-ארונישע שטותים און לאקשן. מ'האט זיך שוין געניג נאריש געמאכט. דער עולם (איך, זיכער.) פיהלט ווי א שיכור אסרו חג נאך שמחת תורה. אדער א טאג נאך שושן פורים...!

ס'קריכט שוין ארויס פון די נאז און פון די אויערן. כינוס, בארקלעי'ס, קאליסיום ארמארי זיכרונו לברכה, גאב"ד, ראב"ד, סטיקערס טיקעטס צעטלעך, רייסן נישט רייסן, עסקארטס נישט עסקארטס. לעמפעלעך. פולע פלעצער, ליידיגע פלעצער. ציונות, קנאות...!
באניצער אוואטאר
berlbalaguleh
חבר הכבוד
חבר הכבוד
 
הודעות: 13077
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יולי 17, 2012 12:57 pm
האט שוין געלייקט: 14470 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8324 מאל

הודעהדורך אברך משי » מאנטאג יוני 04, 2018 12:48 pm

@סקרן wow wow wow
זייער זייער שטארק
בכל אדם יש דבר יקר שאינו נמצא בשום אדם אחר! (רבי פנחס מקוריץ זי"ע)
אברך משי
ידיד השטיבל
ידיד השטיבל
 
הודעות: 290
זיך רעגיסטרירט: מאנטאג מאי 16, 2016 2:29 pm
געפינט זיך: נישט ווייט
האט שוין געלייקט: 244 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 357 מאל

הודעהדורך תנחום » מאנטאג יוני 04, 2018 3:50 pm

אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם(וואלטר)
תנחום
ידיד השטיבל
ידיד השטיבל
 
הודעות: 201
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך סעפטעמבער 21, 2016 10:42 pm
האט שוין געלייקט: 130 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 181 מאל

הודעהדורך סקרן » זונטאג יוני 10, 2018 1:36 pm

סיפור ששווה לקרות עד הסוף. אותי זה נורא חיזק עד כמה צריך לאהוב את הילדים.
סיפור אמיתי :
היה זה לפני שנה.
הגעתי, יחד עם מנין וחצי מבני משפחתי להר המנוחות בירושלים לאזכרת אבי ז"ל שנפטר לפני עשרים שנה. למרות הזמן שחלף אנחנו מקפידים מדי שנה לעלות לקבר, ולאחר מכן לציין את היארצייט בסעודת מצווה לעילוי נשמה.
כמה קברים מעל, ממש צמוד לשביל, הגיע צעיר ברכב קטן.
הצעיר הוציא גליל אדום ושיטח אותו כמעין "שטיח אדום" עד לקבר מסויים. לאחר מכן, הוציא משקית ענקית עשרות נרות נשמה והניח אותם בצידי השטיח.
כשסיים הוציא שלט שהיה מגולגל כמו ספר תורה (להבדיל) עם שני מקלות מצד לצד, הניח אותו על הקבר. לאחר מכן סקר את השטח נראה מרוצה ואז פסע לרכב הקטן שלו ונעלם.
מהמקום שלנו לא יכולנו להבין מה הסיפור כאן. הנחנו שכנראה גם לו יש יארצייט או משהו כזה ושהוא מתכנן איזה טכס עם נרות נשמה. אבל השטיח האדום והשלט לא ממש הסתדרו בתסריט הזה ואחד מילדיי פשוט רץ לשם לראות מה פשר הדבר.
הוא חזר לבן כולו. "אתם לא מאמינים" הוא אומר אתם יודעים מה כתוב על השלט?
מה כבר יכול היה להיות כתוב, שם הנפטר? שם המשפחה?
מה שהוא סיפר היה מופרך לגמרי: כתוב שם "גלית התינשאי לי" אמר הבנאדם מצא לו מקום להציע הצעת נישואין.
האמת זה הדליק אותנו ולא במובן החיובי. כבר שמענו על כל מיני הצעות, בחוף הים וביפו ובגן הוורדים, אבל "הר המנוחות?" בדיוק מצאת מקום להציע נישואין? עם שטיח אדום? ועם נרות נשמה במקום נרות רגילים? ובמחשבה שניה אוי לו אם היה מביא נרות רגילים? מה זה כאן אתר תיירות?
מישהו העלה את הסברה שהמיקום נבחר בשל הנוף המקסים שנשקף מהקבר ההוא לכל הרי ירושלים, וזה אפילו עיצבן עוד יותר. אתה משתמש במקום כמו בית קברות לאתר צילומים להצעת נישואין. הלו, מה נסגר איתך?
אחד מחתניי רצה לרוץ ולהרוס לו את הכל. "בשניה אחת אני קורע את השלט ומגלגל לו את השטיח לוואדי" אמר. אבל אני עצרתי בעדו. "זה לא שייך לנו, והוא יכול לפנות למשטרה" אמרתי. "וחוץ מזה אני לא בטוח אם מבחינת ההלכה יש היתר להזיק לאדם גם אם הוא טועה. בא נמתין ונדבר אל ליבו שאין זה יאה לעשות כך".
סיימנו את האזכרה שלנו והתקדמנו לכיוון האתר התיירותי החדש והמוזר.
כמו שאנחנו באים, אנו רואים את מכוניתו של הצעיר מתקדמת שוב במעלה ההר, לאט לאט, יש לו את כל הזמן שבעולם. המכונית נעצרה בקצה הקיצון של השטיח האדום. ירדה ממנה צעירה היישר על השטיח, היא נראתה מרוגשת מאד, הם הלכו על השטיח עד שהגיעו אל הקבר עליו התנוססה הכתובת "....התינשאי לי".
ובשלב זה לפני שהספקנו לומר משהו, התפרצה הצעירה בבכי קורע לב, ואז התנפלה על הקבר שמצדדיו הוצבו המקלות שהחזיקו את השלט, השתטחה עליו והחלה למרר בבכי.
כשמישהו ממרר בבכי אתה לא מתחיל להעיר הערות ובטח לא עושה משהו כמו להזיז דברים או להרוס. אז פשוט ישבנו בשקט וצפינו בנעשה. הצעיר הביט עלינו הוא נראה נבוך ביותר ולא היישיר אלינו מבט.
לאחר דקות ארוכות של בכי חזק ועמוק השתתקה הצעירה לעוד מספר דקות ואז קמה הביטה אל השלט האומר "התינשאי לי" ואמרה בקול "כן" ושוב פרצה בבכי.
הם עמדו זה מול זה ואנחנו חשנו כמי שחודרים לפרטיות, אך אז, להפתעתינו, פנה הצעיר אליה ואמר "הנה הזדמן לנו לעשות זאת בפני עשרה אנשים, אז אולי ננצל את ההזדמנות ומישהו יגיד קדיש. איכפת לכם"?
פה הוא כבר בלבל אותנו. אנחנו היינו מלאים עליו ובדרך להעיר לו הערות קשות, והוא בטבעיות הכי פשוטה בעצם מבקש מאיתנו להשתתף במיצג ההזוי שלו. האמת, שום דבר לא הכין אותנו לפנייה שכזו.
התקרבתי ואחריי בני משפחתי ואז פניתי אליו ואמרתי: "אני בהחלט אשמח לומר קדיש ואפילו לעשות אזכרה אבל אתה בטח מבין שהמחזה הזה יוצר אצלנו שאלות, אתה יודע, קדיש אומרים באזכרה לא בשמחה. ושמחות עשים באולם לא בבית קברות אז מה לחתן בבית הקברות?"
זה היה חצי ביקורת חצי התעניינות. כלומר המילים היו ביקורתיות אבל על הפנים שלי היה מרוח חיוך מזוייף.
הצעיר סקר אותי ואת ה"חיוך" שלי ואחר כך סקירה קצרה על ילדיי וחתניי. אני חושב שזה היה הרגע שהוא והצעירה שלצידו הבינו שהחבורה מולו למעשה באה לטרוף אותו, רק שלא כל כך נעים לה לעשות את זה...
היה זה רגע מביך מאד. לשתי הצדדים. אני משער שאתה מבין למה... ואת הרגע הזה הצילה דווקא הצעירה.
"תראה דוד" אמרה "אני חושבת שאצטרך לספר להם את הסיפור שלי ואז הם יבינו".
הבחור הצעיר נראה מופתע אך לאחר שנייה הנהן לה שתעשה זאת.
ואז החלה צעירה לספר את סיפורה וזהו הסיפור הכי עוצמתי מרגש סוחף ונוקב ששמעתי בחיי.
"אני בת למשפחה חרדית" אמרה. "לא סתם חרדית. בת לאברך בן תורה שחוץ מתפילות ולימוד לא היה לו דבר בעולמו, ולאמא צדיקה לא פחות. מורה ומחנכת כשרה ותמימה.
הם הולידו עשרה ילדים ואני הייתי הרביעית.
חונכנו בחינוך הכי שמור שיש. בבתינו לא היו שום מכשירי תקשורת ואפילו עיתונים יומיים לא.
כל חיי נסבו סביב תורה ושמירת המצוות ומבחנים של אבא לאחים שלי ושולחן שבת שבו דיברו רק דברי תורה. וכך הייתי אני.
אל תשאלו איך, בגיל 14 התחלתי להתקלקל.
איך זה קרה? אין לי מושג. אני לא יכולה להאשים אף אחד. פשוט ההתבגרות שלי היתה מוקדמת ומהירה, לא הצלחתי לעשות סדר ברגשות ובמחשבות שלי ומצד שני הייתי מספיק סגורה כדי לא להפנות להורים שלי עם השאלות והמחשבות והרגשות שהתרוצצו אצלי.
בגיל 14, עוד בכיתה ח' התחלתי להעלם לכל מיני מקומות וההורים שלי התמימים פשוט לא ידעו מכלום. שיקרתי להם לכל אורך הדרך.
ואז עליתי לסמינר, אחד הסמינרים הכי חשובים בעיר, כאלה שלא מקבלים כל אחת, אני התקבלתי אוטומטית כי יש משפחות שמתקבלות אוטומטית, אבל אני עצמי הייתי במקום הכי רחוק שנית להעלות על הדעת.
תוך חודש, עלו עליי במשהו שלא ניתן היה להעביר עליו לסדר היום. אני מתכוונת משהו שכולל צפצוף מוחלט על מחצית ממצוות התורה. כמובן שהעיפו אותי מהסמינר וגם סיפרו להורים שלי על מה ולמה.
אני זוכרת את הוריי ביום ההוא שעה שהושיבו אותי מולם ואמרו גלית (שם בדוי) "מה קרה לך"?
אני זוכרת שעניתי להם בחוצפה ובזלזול שכמותו לא רק לא שמעו מימיהם, אני מאמינה שלא היה להם שום מושג שקיימת אפשרות לחוצפה שכזו. אני זוכרת את אימי מתכווצת מכאב ובוכה ואת אבי מביט בי ולא אומר דבר.
למחרת בבוקר אבא שלי העיר אותי וביקש ממני ללכת לטייל איתו.
הוא אמר לי שהוא ואמא דיברו עליי כל הלילה והחליטו שלא לכעוס עלי על מה שעשיתי וגם לא על מה שאני אחליט לעשות הלאה. הוא הסביר לי שהם חשבו ביחד איפה הם טעו בחינוך שלי ולא מצאו משהו כזה, חוץ אולי מכך שלא דיברו איתי על השינוי שמתחולל בי. אבי אמר שהם שמו לב שמתחולל אצלי משהו, ושאני רוצה לפרוץ מסגרת אך הם החליטו שלא להתייחס לזה כדי לא להעמיד אותי במצב לא נעים ולא לגרום לאיזה ריב שידחוף אותי למצב יותר גרוע. הוא סיפר שהם גם שקלו בלילה שאולי האשם בי, אך הגיעו למסקנה שהם לא יכולים להאשים ילדה בת 15 שהתבגרה מהר כמוני ושכנראה עוברת משהו שאין לה שליטה עליו.
אבא שלי אמר לי: המסקנה היא שאנחנו לא נריב איתך אלא נעזור לך. את הבת שלנו ואנחנו אוהבים אותך. אנחנו לא מאשימים אותך וגם לא את עצמנו, אנחנו פשוט נתמודד ביחד. זה מה שאנחנו נעשה.
אחר כך הוא חיבק אותי. נתן לי קצת כסף ואמר: "אנחנו מחכים לך בבית. מבטיח לך שום דבר לא ישתנה".
אני זוכרת את עצמי מסתובבת סוערת כולי. הייתי מוכנה למצב של מלחמה ושנאה אבל התגובה של ההורים שלי היתה כל כך אחרת שנשארתי עם הסערה בתוכי.
מכאן ואילך התחלתי במסע של הרס שאני בטוחה שאף בית לא היה עומד בו.
בתוך חודש הפכתי מנערה צנועה וחסודה לחילוניה גמורה ואפילו ברמות שרוב החילוניות לא מגיעות לשם. אני מתכוונת לטבעות משונות ועגילים מוזרים ותספורת מזעזעת וקרחות ושתיה ומילים נוראות שיצאו מפי.
אין לי מושג מדוע עשיתי זאת, שנים לאחר מכן הסבירה לי פסיכולוגית שרציתי לוודות את גבולות האהבה של הוריי, בעצם רציתי להוכיח להם ולי שהם שונאים אותי ושכל ההתנהגות שלהם היא רק משחק. ומדוע רציתי זאת? שוב חלק מההתבגרות הפסיכית הנוראה שלי ואולי של האישיות המורכבת שלי.
אך הם לא עשו אפילו טעות אחת. בעצם, אם אני מסתכלת מצד אחר, הם עשו טעויות נוראות. הם סיכנו את כל עשרת ילדיהם התמימים והמצומצמים שלפתע ראו אחות שלהם חילונית לגמרי משמיעה שירים גויים ולא, לא מסכימה לשמוע באזניות אלא בקולי קולות. הם התמודדו עם בושות נוראות ועם סכנה לשידוכי כל ילדיהם.
הם טעו. עוד איך טעו אבל ל ט ו ב ת י. ואני הייתי עיוורת ומלאת כעסים ומופרעת מכדי להבחין בכך.
בעצם עזבו חילונית. התנהגתי כמו מרשעת. זה מה שהייתי. יכולתי בקלות להקל עליהם, לא לבייש אותם ככה. לנסות להתחשב בדברים שהם קריטיים מבחינתם אך לא רק שלא עשיתי זאת אלא ההפך. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתגרות בהם לשנוא אותם להשניא את האחים נגדם ולמרר את חייהם.
ובכל הזמן הזה, פעמיים בשבוע אבא יוצא איתי להליכה משוחח איתי בנחת אומר לי מילים טובות ומרגיעות. מאמין בי. לא מנסה להחזיר אותי בתשובה (כי כשרק אמר מהו שנראה לי כמו, התנפלתי עליו כמו רוטווילר). הוא היה מייעץ לי כיצד לפעול בתוך החיים החילוניים שלי ובתוך כל התסבוכות שנכנסתי אליהם.
גם אימי נתנה לי יחס חם, אך היא מטבעה היתה יותר סגורה והתקשתה להתנהל איתי כפי שאבי התנהל, אך גם מצידה זכיתי ליחס חם דואג ואוהב. האמת היא שההקרבה שלה היתה בלתי אנושית כמעט, כי היא כאישה ידעה היטב עד כמה אני רחוקה מהחינוך שנתנו לי. למעשה אין לי מושג איך היא מצאה כוחות להיות בד' אמותיי. אני לא מדברת על הבושות הנוראות שהנחלתי לה כמחנכת ידועה. הוריי היו אמיתיים וישרים מכדי לשים לב לדברים כאלה. אני מדברת על המהות. אני הייתי כל מה שהיא חינכה שלא להיות, כל הבגדים שהיו בעיניה סמל התרבות והפריצות הגויית. והיא היתה צריכה לכבס את בגדי החילוניים ולספק את צרכיי, שידעה כי הם בניגוד גמור לאמונתה וחינוכה.
ואז החלו הילדים להינשא בזה אחר זה.
למען האמת ציפיתי שהם יבקשו ממני, בצורה זו או אחרת להגיע בבגדים מתאימים. לכבד אותם. ומדוע ציפיתי כי ידעתי בדיוק מה אומר להם שישכחו מזה ושלא יתערבו לי בחיים ועוד השמצות מהסוג זה. אך להפתעתי (ואולי אפילו לאכזבתי) כל המילים הללו נותרו בתוכי כי הם לא ביקשו ממני כלום. אני זוכרת את עצמי פשוט ממתינה לזה וזה לא מגיע. לזכותי ייאמר שהגעתי בצורה מכבדת מבלי שבכלל התבקשתי. אין לי מושג מדוע. במצב המלחמתי שהייתי בשנים הללו היה מתאים לי להרוס את הכל.
כך עברו עשר שנים.
עשר שנים תמימות שאני בחילוניות. עם השנים הפסקתי להתפרע והתחלתי ללמוד. ממומנת לגמרי על ידי הוריי למרות המצב הכלכלי הנורא שלהם. בלי התנייה ובלי שום הערות. פשוט ביקשתי והם נתנו.
אומרים שמה שלא עושה השכל עושה הזמן. ואני הייתי מוסיפה לזה טיפול פסיכולוגי שעברתי.
האמת שעברתי המון טיפולים אבל הם לא עזרו משום שתמיד גיליתי שהמטפלות יותר טיפשות ונבערות ממני. כולם ככולם ישר הכו על העניין החרדי, ניסו למצוא מתחת האדמה סיבות מדוע עשיתי את הצעד שלי ומדוע גם אחרי שעשיתי אותו אני לא מרגישה טוב. במחשבה שניה, הטיפולים הללו והמטפלות הללו, דווקא כן עזרו. הן גרמו לי להוציא מעצמי את השבחים על הוריי ועל אחי ועל הציבור ממנו באתי, פשוט משום שלא היה לי אפילו מילה אחת רעה לומר עליהם, היתה מטפלת אחת שפשוט הטיחה בי שאני מזוכיסטית שסוגדת למי שפגעו בי. עזבתי אותה וידעתי שהיא מחרבת ותחרב את חיים של מאות אנשים מפני שהיא כלל לא אשת מקצוע אלא פועלת על פי האג'נדה שלה האנטי חרדית.
בסוף הגעתי לפסיכולוגית חילונית מבוגרת ושפויה. לאחר שעשתה את הבדיקות שלה איתי, כיוונה אותי לזה שאין לי את מי להאשים ושאני צריכה להתבונן אל תוך עצמי. מה יש בחיי שגורם לאי יציבות לאי יכולת התמדה ליחסים רעועים עם אנשים (למעט משפחתי שפשוט נצמדו אלי ונכנעו לי לחלוטין), היא בתהליך שארך שנים, הובילה תהליך של תיקו שבסופו של דבר עמדתי מול עצמי ויכולתי להבין מה אני רוצה באמת.
ויום אחד אמרתי לה: אני רוצה לחזור למשפחה שלי.
היא הבינה היטב מה אמרתי "את מתכוונת שרוצה לחזור לדת הלא כן? כי את המשפחה שלך מעולם לא עזבת".
"לא בדיוק": אמרתי לה "אני דווקא עזבתי אבל הם..... הם מעולם לא עזבו אותי" וכאן התחלתי לבכות בכי תמרורים ארוך שהחל תהליך של שחרור כל המחסומים שהיו בי.
היא הציעה לי שלא לעשות זאת מיד, כדי שלא לאכזב אותם שוב. הציעה לי לעשות זאת בתחילה ביני לבין עצמי ורק כשאני רואה שזו החלטה יציבה ואמיתית לצאת עם זה מול הוריי.
היא צדקה. לא יכולתי לסמוך על עצמי ועל אישיותי ההפכפכה. לא יכולתי להעמיד את עצמי שוב בטלטלה נפשית וגם לא להעמיד את משפחתי ואת הוריי במבחן נוסף.
כאן החלה תקופת ה"אנוסים" שלי, אבל בהפוך על הפוך על הפוך.
התחלתי להתפלל ולשמור שבת ולקיים מצוות אבל בסתר. לא כי פחדתי מחילוניים ולא כי פחדתי מהחרדים. אלא כי פחדתי מעצמי.
התחלתי להתחזק לחזור לימי הנעורים להתחבר לסידור ולתפילות ולתהילים ולהלכות ולשבת. אני זוכרת את הפעם בה שמרתי שבת מלאה כהילכתה לאחר שנים כה רבות כמה רוגע זה הביא לי וכמה התרגשות ושמחה. כבר לא יכולתי להתאפק, רציתי כל כך ללכת להוריי ולבשר להם את הבשורה הכי טובה שקיבלו מימיהם. וזה כל כך הגיע להם.
דמיינתי איך אני אומרת לאבא ואמא שלי "חזרתי". לא "חזרתי בתשובה". "פשוט חזרתי".
חשבתי על החיבוק של אבא שלי, על הדמעות של אמא שלי.
לאחר חצי שנה החלטתי שהגיע הזמן. תכננתי את זה ליום א' שלאחר שבת. (באותו הזמן התגוררתי בדירה משל עצמי.)
העצה של הפסיכולוגית היתה ממש מעולה. לקחת את הזמן, לעשות את זה בחכמה. אך לא היא ולא אני הבאנו בחשבון את המורכבות הבלתי נתפשת של החיים.
השבת עברה עליי בהתעלות בלתי רגילה, החלטתי להקדים את הבשורה למוצאי שבת. הייתי לגמרי שלמה עם עצמי. פשוט ספרתי את הדקות לבוא לבית הוריי ולבשר להם את הבשורה הטובה.
אך הטלפון הקדים אותי. כמה דקות אחרי צאת השבת נשמע צלצול. אימי היתה על הקו. "גלית" כך אמרה "קרה משהו לא טוב אני בבית חולים עם אבא".
לקחתי את הרכב ונסעתי לשם כל עוד רוחי בי. הסתבר שאבי קיבל התקפת לב קשה והובהל בשבת לבית החולים ואושפז לטיפול נמרץ.
לא יכולנו להיכנס. המתח הלך וגאה. כל המשפחה הגיעה וכעבור שעה יצא הרופא עם הבשורה הנוראה מכל.
אבא השיב את נשמתו לבוראו.


כולנו בכינו, אבל אני? אני התחלתי לצעוק ולצרוח? "אבא שלי למה הלכת? למה עכשיו? הו צריכים לתת לי כדורי הרגעה.
את ההלויה אני כמעט לא זוכרת הייתי הלומת כדורים והתעלפתי כמה פעמים. אני מאמינה שהיו מי שהאשימו אותי בליבם אבל אפילו לא הייתי מודעת בשביל לחשוב על זה. הייתי שבורה ורצוצה על כך שאבי הלך מן העולם בלי שידע על החלטתי.
במהלך השיבעה סיפרתי למשפחתי על החלטתי. הן ממש קיבלו את זה בחום ואהבה חיבקו אותי ונשקו אותי ואמרו שזו נחת רוח בשמים לאבא.
גם הם התאכזבו שאבא בחייו לא התבשר על כך אך הם היו כל כך חדורי אמונה ואמרו לי שמבחינתם אבא רואה ושומע הכל. השנים הרבות בחילוניות השכיחו לי את האמונה התמימה הזו, שאף אחד לא באמת מת ושרק גופו נקבר אך נשמתו חיה וקיימת. מבחינתם אבא יודע הכל. אפילו על חצי שהשנה שעברה עלי..
ועדיין... הכאב היה בתוכי. היה מגיע לו את זה בעודו חי. היה מגיע לו את הרגעים הללו של אושר של ניצחון של ידיעה כי דרכו היתה נכונה היה מגיע לו.
חזרתי לגמרי לדת לא רק בלב גם בלבוש ובשנתיים האחרונות התחלתי לשמוע שידוכים. בחיים לא האמנתי שאתחתן בשידוך. אבל אפילו זה קרה ולפני כחודשיים הציעו לי את הבחור הזה, שגם הוא עבר תהליך דומה לשלי למעט היחס מצד המשפחה... הם לא היו כמו ההורים שלי ואני לא מגנה אותם על כך. דווקא ההורים שלי היו אלה שהתנהגו בצורה לא צפויה. תכלס' הוא חזר בשאלה ואחר כך בדרך חתחתים חזר בחזרה.
אתמול, אחרי תקופה ארוכה של פגישות שעלו יפה הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו. לא ידעתי מה. ציפיתי לאיזה אתר מעניין או אטרקציה.
אבל כשנפגשנו היום, הוא הוריד אותי בגבעת שאול וביקש ממני להמתין עשרים דקות. צייתתי. לאחר מכן חזר והוביל אותי להר המנוחות. לא הבנתי מה הוא רוצה אבל לא רציתי להרוס לכן לא שאלתי שאלות.
ואז הוא עצר, יצאתי מהרכב פסעתי על השטיח האדום היישר לקבר של אבא שלי...
כאן היא פרצה בבכי גדול והצביעה על השלט גדול "התינשאי לי".
"בטח שאנשא לך" אמרה. "אם אתה כזה חכם ורגיש להציע לי נישואין דווקא במקום הכי חשוב לי בעולם, קבר אבי, שיראה משמים שכל התנהגותו המיוחדת הרגישה והמקסימה כלפיי למרות שלא היה מגיע לי – נשאה פרי – והנה אני חזרתי להיות הבת שתמיד חלם עליה, שומרת מצוות צנועה ובעיקר שמחה ומאושרת ושלמה עם עצמה אתה ראוי לזה.
ואז הוסיפה ספק לנו ספק לקבר הדומם "אני אבוא שוב להזמין אותו לחופה שלי שיהיה נוכח ביום שמחתי ואני מבטיחה שלעולם לעולם לא אשכח אותו".
כשהיא סיימה את סיפורה כולנו מיררנו בבכי. אלה לא היו דמעות אלא בכי חזק וסוחף שטלטל את כולנו. איזה סיפור מדהים איזה מסר בלתי רגיל.
אמרתי קדיש וכולם ענו אחריי אמן. זה היה הקדיש הכי מצמרר שאמרתי בחיי. אני כמעט מתבייש לומר שבקדיש שאמרתי חצי שעה לפני כן על אבי לא בכיתי ככה.
אני מאמין שכל אחד מאיתנו יצא מהאזכרה זהו עם תובנות לכל החיים לגבי יחסינו אל ילדינו האמונה בהם וההליכה איתם בכל תנאי, ואת המסר הזה אני רוצה להעביר דרכך, שתלך ותספר את הסיפור המיוחד והבלתי רגיל הזה, למען ההורים למען הילדים ולעילוי נשמתו של אותו אברך מיוחד צדיק וחכם ששמו יצחק בן מרדכי תהיה נשמתו הטהורה צרורה בצרור החיים.
באניצער אוואטאר
סקרן
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
 
הודעות: 1073
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מאי 20, 2016 1:22 pm
געפינט זיך: הלואי ווען איך וואלט געוויסט!
האט שוין געלייקט: 268 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 637 מאל

הודעהדורך ונבנתה העיר » פרייטאג יולי 06, 2018 4:05 pm

This poem "Son" was written by the Russian Jewish poet Pavel Antokolsky,a year after the death of his 18 year old son Lieutenant Vladimir Antokolovsky,killed in action on June 6th,1942...


Do not call me,father,do not seek me,
Do not call me,do not wish me back.

We’re on a route uncharted,fire and blood erase our tracks.
On we fly,on wings of thunder,never more to sheath our swords.
All of us in battle fallen,not to be brought back by words.

Will there be a rendezvous? I know not.
I only know we still must fight.
We are sand grains in infinity,never to meet,never more see light.

Farewell then my son.Farewell then my conscience.
My youth and my solace my one and my only.

And let this farewell be the end of a story,
Of solitude vast and which none is more lonely.
In which you remain,barred forever and ever,
From light and from air,with your death pangs untold.
Untold and unsoothed,not to be resurrected.
Forever and ever,an 18 year old.

Farewell then,no trains ever come from those regions
Unscheduled or scheduled,no aeroplanes fly there.
Farewell then my son,for no miracles happen,
As in this world dreams do not come true.

Farewell…

I will dream of you still as a baby,
Treading the earth with little strong toes,
The earth where already so many lie buried.
This song to my son,is come to its close.
מ'דארף צוריק אראפברענגען דעם רבי'ן

אמר ונבנתה: אל עבר החלון נשקפתי ונתתי אל לבי כי שבת האדם ממנו, חומר וגשם – ורוח אין, בחנתיו, והנה הוא תולדת מקריו – כאשר ילך המקרה כך יתעצב לבו ודמותו, לרגעים אבחננו, כאשר יאמר החכם כי אין הוויית רגע מול רגע נוצרת כי אם בהתחדש מקריו, ואל מי יקר המקרה?
באניצער אוואטאר
ונבנתה העיר
חבר ותיק
חבר ותיק
 
הודעות: 3578
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך יולי 25, 2012 5:41 am
האט שוין געלייקט: 7072 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 6956 מאל

הודעהדורך בת קול » דאנערשטאג אוגוסט 30, 2018 12:02 am

אויפן פריפעטשיק

ווארענונג: גרעפיק
Follow your inner song
באניצער אוואטאר
בת קול
היימישער באניצער
היימישער באניצער
 
הודעות: 507
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך נאוועמבער 18, 2015 3:34 pm
געפינט זיך: שטענדיג דא
האט שוין געלייקט: 733 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 662 מאל

פריערדיגענעקסט

גיי צוריק קאווע שטיבל

ווער איז יעצט דא?

באניצער וואס לייענען דעם פארום: cictim און 3 געסט