מי אני האט געשריבן: ↑פרייטאג מערץ 08, 2024 5:30 pm

מי אני האט געשריבן: ↑דינסטאג אוגוסט 15, 2023 11:43 amאון אז מ׳רעדט שוין פון תענית, וואס דארט האבן זיי געזאגט תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי, איז אינטרעסאנט צוצוברענגען דאס וואס דער רמב״ם שרייבט בפירוש המשניות אויפ׳ן לעצטע משנה בגיטין (פ״ט מ״י) אויף דעם וואס ר״ע זאגט דארט אפילו מצא אחרת נאה הימנה:

ומה שאמר ר״ע אינה הלכה, שאם מצא נאה ממנה ישאנה ולא יגרש את זאת, והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למידותיו.

(ועיין בע״ז כ. במעשה דר״ע עם אשתו של טורנוסרופוס הרשע, ובמש״כ בפירוש המיוחס לרש״י על זה בנדרים נ:)

דער פרי חדש באבהע״ז סימן קיט סעיף ג לערענט אפ דעם רמב״ם בהל׳ גירושין פ״י הכ״א אז ער האלט יא ווי ר״ע, ויכול להוציאה אפילו בע״כ (קודם חרם דרבינו גרשום) אף אם רק מצא אחרת נאה הימנה. ער ברענגט זיך א ראיה אז ״ושנאה״ בהפסוק (דלא כב״ש שם בגיטין צ.) קען מיינען שמצא אחרת נאה הימנה, ווייל די גמרא זאגט בתמורה טז. אז עכסה בת כלב איז כל הרואה אותה כועס על אשתו ע״ש (אבל עיין בתוס׳ בתענית ד. ד״ה שלשה שהכעס היתה מחמת הצניעות שלה) ע״ש. איז אינטרעסאנט צוצוצייכענען אז דער מעשה רוקח שרייבט דערויף:

ולענ"ד נראה התם שאני שהיתה יפה ביותר מטבע העולם ודברי ר"ע הם אפילו מצא אחרת נאה הימנה כל שהוא דאף שאינו שונאה מפני זה מ"מ אהבת האחרת גרם לו לחשוק בה ומכח זה נמנע ממנו מציאות החן של זאת, ולא מפני זה נחליט המאמר שהוא שונאה

ועכ״פ לפי״ז גייט דער רמב״ם מודה זיין בכגון דא וואו ער זעהט א סוּפּער-מאַדעל (און איי געס ער קען איר באקומען, אדער עכ״פ אז זי איז אים גורם אז זיין ווייב פארלירט איר גאנצע חן ביי אים), אז מעיקר הדין קען ער מוציא זיין זיין יעצטיגע פרוי בע״כ.

תעלומות לב. א פראקטישע סיבה לאסור הסתכלות לאחר הנישואין.

מי אני האט געשריבן: ↑דינסטאג אוגוסט 15, 2023 11:43 amאון אז מ׳רעדט שוין פון תענית, וואס דארט האבן זיי געזאגט תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי, איז אינטרעסאנט צוצוברענגען דאס וואס דער רמב״ם שרייבט בפירוש המשניות אויפ׳ן לעצטע משנה בגיטין (פ״ט מ״י) אויף דעם וואס ר״ע זאגט דארט אפילו מצא אחרת נאה הימנה:

ומה שאמר ר״ע אינה הלכה, שאם מצא נאה ממנה ישאנה ולא יגרש את זאת, והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למידותיו.

(ועיין בע״ז כ. במעשה דר״ע עם אשתו של טורנוסרופוס הרשע, ובמש״כ בפירוש המיוחס לרש״י על זה בנדרים נ:)

דער פרי חדש באבהע״ז סימן קיט סעיף ג לערענט אפ דעם רמב״ם בהל׳ גירושין פ״י הכ״א אז ער האלט יא ווי ר״ע, ויכול להוציאה אפילו בע״כ (קודם חרם דרבינו גרשום) אף אם רק מצא אחרת נאה הימנה. ער ברענגט זיך א ראיה אז ״ושנאה״ בהפסוק (דלא כב״ש שם בגיטין צ.) קען מיינען שמצא אחרת נאה הימנה, ווייל די גמרא זאגט בתמורה טז. אז עכסה בת כלב איז כל הרואה אותה כועס על אשתו ע״ש (אבל עיין בתוס׳ בתענית ד. ד״ה שלשה שהכעס היתה מחמת הצניעות שלה) ע״ש. איז אינטרעסאנט צוצוצייכענען אז דער מעשה רוקח שרייבט דערויף:

ולענ"ד נראה התם שאני שהיתה יפה ביותר מטבע העולם ודברי ר"ע הם אפילו מצא אחרת נאה הימנה כל שהוא דאף שאינו שונאה מפני זה מ"מ אהבת האחרת גרם לו לחשוק בה ומכח זה נמנע ממנו מציאות החן של זאת, ולא מפני זה נחליט המאמר שהוא שונאה

ועכ״פ לפי״ז גייט דער רמב״ם מודה זיין בכגון דא וואו ער זעהט א סוּפּער-מאַדעל (און איי געס ער קען איר באקומען, אדער עכ״פ אז זי איז אים גורם אז זיין ווייב פארלירט איר גאנצע חן ביי אים), אז מעיקר הדין קען ער מוציא זיין זיין יעצטיגע פרוי בע״כ.

ואגב לענין גט (ובע״כ) איז לענ״ד אַן אמת׳ע שאד אז מ׳האט אפגענויגט באה״ע סימן עז סעיף ב (וע״ש בחל״מ ס״ק ה ובב״ש ס״ק ז) מדעת הרמב״ם (הל׳ אישות פי״ד ה״ח) וועלכע לערענט אפ די סוגיא פון מורדת במס׳ כתובות אז אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ע״ש (וע״ש במעשה רוקח דהוא בפרט כשמפסדת כתובתה עי״ז). און די טעם זאגט דארט דער מ״מ, וג"כ הלבוש שם באה"ע, איז ווייל חיישינן שמא נתנה עיניה באחר ע״ש. אבער הא גופא? אז זי וויל ארויס, מאיזה טעם שיהיה, קען זי ארויס אלס דעם אז זי איז נישט כשבויה ונכס. (הגם אז ביי א מאן טרעפט מען אויך כהיום, להלן ברמ״א בסימן קעח סעיף ט, אז מ׳געבט אים נישט קיין נאמנות אויף דעם אז ער איז מאמין אַן עד אחד שאשתו זינתה להוציאה, ווייל שמא נתן עיניו באחרת און ער וויל זיך ארויסדרייען פונעם חרם דרבינו גרשום איר דאדורך צו מגרש זיין בע״כ ע״ש. אבער, הגם מ׳פסק׳נט בעצם ווי דער רמב״ם (ועיין בהל׳ גירושין פ״י הכ״א) בסימן קיט סעיף ג אז לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שרייבט דאך דער ב״ש בס״ק ג אז דער מאן קען למעשה מעיקר הדין מגרש זיין בכל אופן ע״ש, וממילא אף אם נתן עיניו באחר.)

‏און דאס איז על אף דאס וואס דער רמב״ם האט געהאלטן (הל׳ אישות פכ״א ה״י) אז דער מאן קען בעצם שלאגן זיין ווייב בשוט כשמנעה את עצמה מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן לו (וכן סבר הרמב״ן) ע״ש ובראב״ד שם (וע״ש במגדל עוז שכתב דהרמב״ם השווה אותה למקום שבי״ד כופין את האיש להוציא שהוא ג״כ בשוט וכדומה, וכעין באבה״ע סימן קנד סעיף כא). ועיין בדברי הרב דר. מלך שפירא.

א שאד. ונצמח מזה אז די פרוי איז כהיום ווי א שבויה ונכס פון איר מאן, (פי כמה) מער ווי דער מאן צום פרוי.

הרב דר. אברהם ריינר זאגט היסטארישע טעמים פארוואס דער ר״ת האט זיך געדינגען (שו״ת ספר הישר סימן כד) אויף זיין ברודער דער רשב״ם וואס האט אויך געהאלטן אז כופין להוציא: אלס די רינון מעירעור על הגט וואס דער געצווינגענער וועט ארויסשטעלן לאח״כ, וכלשונו בהתשובה ״כי טוב להניח אותה בעיגונה מלהוציא לעז על בניה״ (הגם אז אויב איז דאס די הלכה געהעריג אז מ׳מעג אים כופה זיין, איז דאך לכאורה נישט שייך קיין עירעור; ובפרט אז ער אליין האט מחרים געווען על מי שמערער על הגט לאחר נתינתו, ועיין באבה״ע סימן קנד סעיף כב, אבל עיין בשו״ת מהרי״ק סימן לז ובתשובות הרמ״א סימן נו). ווי אויך איז א סיבה דערצו געווען די נארמעס פון די פרומקייט בענין זה פון די קאטוילישע גוים רינגסט ארום זיי. כמובן, אז כהיום איז דא די רינון הגוים אויף פונקט פארקערט. כהיום שטעלט זיך ארויס אז דאס איז אַן אָנפאָרטשונעט ריגרעשאן בהלכה וועלכע שטימט נישט מיט נארמאטיוו מאראליטעט און איז אַן ענין נבל ברשות התורה וחילול ה', און איז נותן פתחון פה לשונאי הלכה האורתודוקסית לרדות בנו. (וכבר כתבתי אז איך ווייס נישט פארוואס מ׳טרעפט נישט קיינע מהלכים בהלכה, אפילו מיט׳ן אָננעמען דעם ר״ת להלכה, זיך ארויסצוזעהן פון די הלכה פראבלעם און פארמיידן בנות ישראל מלהיות בכבלי עיגון. ואולי איז אט דאס טאקע בתוך די געדאנק וואס הרב דר. אליעזר ברקוביץ ברענגט אראפ.) א פרוי איז ליידער טאקע כהיום להלכה כשבויה ונכס של בעלה; אט דאס וואס דער רמב״ם האט געוואלט שולל זיין און פארמיידן.

ווי הרב דר. ריינר ענדיגט צו:

הלכה זו של ר״ת דאין כופין הייתה לדרך המלך בתפוצות ישראל, ועם השנים – ועד ימינו ממש - הייתה הבסיס להימנעותם של בתי דין מלכפות גטין, לעתים אף מעבר למה ששלל רבנו תם עצמו. כדרכה של הלכה במקרים רבים, נסיבות חברתיות תלויות מקום (צרפת) וזמן (המאה השתים עשרה) הובילו את ההלכה בפרשה זו הרחק מעבר לסיבותיה הראשוניות.

עס איז אויך מן הראוי לציין אז רבינו גרשום אליינס (שו״ת סימן מ-מב) האט אויך בעצם געהאלטן ווי שיטת הרמב״ם בזה, ״וכדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה״, והגם אבער אז קיין כתובה געבט מען נישט ע״ש. און די טעם איז זיכער נוגע כהיום; א סארט "מה יעשה הבת שלא יחטא". וממילא יש מקום לטעון אז עס איז דא דערין, ובפרט כהיום אין אַן אפענער ליבעראלע וועלט, א גדר פון לפני עוור לא תתן מכשול צום הארבן חטא פון זנות אשת איש. (אבל עיין בריטב״א בע״ז סג. דכל שאין אנו נותנין לו האיסור עצמו ממש, והדבר ספק אם יקח איסור אם לאו, אין בו משום לפני עוור אפילו לגבי ישראל ע״ש. וזה נוגע לתשובתי בכלל, כשדנתי אודות הגדר של לפני עוור לא תתן מכשול בתמונות נשים בעיתונות.) דאס איז פארקערט ממה דמצינו ביבמות קיג: וברמ"א באבהע"ז סימן קיט סעיף ו, באשה שנשתטית דדוקא אינה יכול להוציאה, אף דאינו חייב בעונתה, והוא מחמת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ע"ש. אבער כמובן איז דארט מער די געדאנק ווי מחמת האשה עצמה האט מען נישט אזוי מורא, ווי איידער מחמת שינהגו בה אנשים אחרים מנהג הפקר וואו אינשי דלא מעלי וועלן עדווענטעדזש נעמען פון אירע לימיטעד קאגניטיוו קעפּעסיטיס לשם זנות. משא"כ ביי א פקחית דיש החשש שהאשה עצמה תרצה ותצא מדעתה לתרבות רעה וזנות, ואפילו כשהיא עדיין אשת איש לדינא, כשתראה אז זי איז א שבויה און די לייפסטייל ברענגט איר נאר צער עיגון ובידוד. שבי קשה מכולם (ב"ב ח:) און די גמרא איז דער וואס האלט אז ביי א פרוי איז טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. וממילא טאמער קען זי נישט מיט איינעם משום דמאיס עליה, איז דא א שטארקע חשש אז זי וועט זוכן בכל אופן א צווייטן ואפילו וואו זי איז טעקניקעלי תחתיו, ועיין ביבמות קיח: ובכתובות עה. - ובפרט כהיום וואו זי קען זיך אסאך גרינגער אפהיטן אז עס זאל נישט צוקומען צו קיין הריון ע"י הבעילה או אפילו אח"כ ע"י הפלה, וואו זי דארף דערנאך נישט צוצוקומען לתלות הולד בבעל.

ועוד אגב בענין זה, האט מיר א חשוב׳ער מיטגליד געשריבן באישי:

חשוב׳ער מיטגליד האט געשריבן:יעדער וואס קען דער ליין ווייסט, אז די וואס זענן מקיל אין עגונות זענן גארנישט בעסער אין בין אדם לחבירו ווי די וואס זענן מחמיר. עס האט גארנישט מיט מיטלייד, עס האט בדרך כלל מיט צוגעשטעלטקייט צו הלכה. די ליין איז נישט פרעמד צו מיר, און איך ווייס וואס טוט זיך דארט. די גאס נייעס פארטרעט כמעט בכלל נישט די מציאות, וחזקה על הוועבסייטס אז רוב זייער רייד איז שקר אדער ארויסגענומן פון קאנטעקסט. איך בין געווען אינוואלווד אין א טייל באקאנטע עגונה קעיסעס.

און דאס איז וואס איך האב גע׳ענטפערט:

מי אני האט געשריבן:דאס איז whataboutism, א דזשענעטיק פאלאסי, און עד האמינעמס, בתפארתם. וואס א שייכות האט דאס אז די וואס פארפירן קעגן דעם זענען רשעים? און וואס א שייכות האט זייער מאָטיוועישאן דערונטער? דאס מאכט זייער טענה נישט גערעכט און אז דאס איז באמת יא אַן עטישע זאך?! אתמהה.

ועוד, האלטן איינעם בכבלי עיגון, וואס איז מאראליש נישט אויסגעהאלטן, ווייל זי איז שלעכט און כדי איר "מסדר צו זיין", איז לענ"ד ווי זאגן "איך גיי אים האלטן איינגעשפארט אין מיין בּעיסמענט כשבוי [וכמו שדימה בזה הרמב״ם], ביז ער פארבעסערט זיך און געבט זיך אונטער אין א סיכסוך איך האב מיט אים". איך האף אז דו פארשטייסט אז דאס איז מאראליש abhorrent און אז אזא סארט זאך טאר נישט זיין סיסטעמאטיש איינגעפירט צו קענען פאסירן. ובפרט במקום חילול ה׳ ולעג העמים על דיני התורה והלכה.

און אז מ'רעדט שוין, איז מענין לענין באותו ענין שרייבט דר. יום טוב עסיס לגבי יהדות ספרד בימי הביניים: ואגב, מענין לענין בענין של סירוב לקבל גט (מצד האשה), איז דא די אינטרעסאנטע תשובה בתשובות והנהגות (ח״א סימן תפד): ***

לגבי די מעשה בתענית כד.

הויא ליה [לר׳ יוסי דמן יוקרת] ברתא בעלת יופי, יומא חד חזיא לההוא גברא דהויא כריא בהוצא וקא חזי לה, אמר לו מאי האי, אמר ליה רבי אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה, אמר לה בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם

דער מהרש״א דארט שרייבט אז ער האט נישט ריכטיג געטוהן (און אזוי ווי ר׳ יוסי בר אבין האט דארט בעצם געזאגט אין די גמרא):

נראה דתרתי קאמר חדא דקמצערת לברייתא ללוקחך כמ"ש אם לא זכיתי ללוקחה כו' ואידך שאל יכשלו בך בני אדם לבא לידי איסורא כמ"ש כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו כו'. ולא יפה עשה לקללה שתשיב לעפרה בשביל כך אלא כ"א לקללה שתשוב לשחרוריתה וכדאמרינן לעיל, א"נ דאין זה כדאי לקללה שתמות והראיה מאברהם עם שרה אשתו.

דער מירא דכייא שרייבט דארט:

דמאחר דלא עשו עון שיתחייבו עליהם מיתה לא הוה ליה למעשינהו כ״כ… ובתו ג״כ היא לא עשתה שום עבירה, וא״כ הוה ליה להחביאה בחדרי חדרים שלא יראה אותה שום אדם ולא ימיתיה. וכי מי שהיא יפה תואר מצווין אנו להמיתה?

ווי געזאגט איז אבער להלכה נישטא קיין חיוב אז א פרוי וואס איז שיין, און איז בעצם צנוע און נישט פּראוואקאטיוו, זאל נישט גיין אין גאס וכדומה. (ועיין ג״כ לעיל.)

וואס מ׳קען זאגן איז אז די לימוד וואס די גמרא וויל ארויסברענגען על הכלל, איז אז די מעלת היופי לאשה, קען זיין א צער פאר אירע ארומיגע. וכעין מש״כ הגמרא לעיל שם כג:

רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמר לא מיקבלי עלי אינשי ביתי [אין אשתי מקובלת עלי שאינה יפה - רש״י], א"ל מה שמה חנה תתייפי חנה ונתייפת, אמר ליה קא מגנדרא עלי [מתגדלת עלי מתוך גבהות יופיה - רש״י], א"ל אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה וחזרה חנה לשחרוריתה

(דאס דערמאנט אביסל פונעם פילם All I See is You. ועיין כאן.)

דר. חנה דאָסאן זאגט במשנתה של מערי וואָלסטאנקרעפט און פעמיניסט פילאזאפיע, אז דאס אז אין האשה אלא ליופי איז ארויסגעוואקסן מכח דעם אז די פרוי איז אונטערגעווארפן תחת בעלה און דעם מאן אין די פּאטריארכיע. דאס ברענגט אז די מקום וואס בלייבט איר איבער וואו די פרוי קען זיך עסערטן, איז אין געפעלן א מאן איבער אנדערע פרויען דכוותה דורך זיך באשיינען איבער זיי. וממילא דארט לייגט זי איר פאקוס און ענערגיע.

וואָלסטאנקרעפט האט געשריבן:

Taught from their infancy that beauty is woman's sceptre, the mind shapes itself to the body, and, roaming round its gilt cage, only seeks to adorn its prison

א געדאנק אין דעם אז טאמער ביים אשה איז עס (משלי לא כו) פיה פתחה בחכמה, וועלכע איז די העכסטע אין ראנג פון שלימות וכדכתב הרמב״ם במו״נ ח״ג פנ״ד, פארשטייט מען אז (שם שם ל) שקר החן והבל היופי, וועלכע איז נאר די צווייטע צו די לעצטע אין ראנג.

אסאך פעמיניסט פילאזאפן זענען טאקע ״נאה״ דורש ״ונאה״ מקיים אין דעם…

ועיין באשכול זו.

‏(ואגב, איז דאך בכלל ידוע פון סימוֺין דע בּוּוואַר אז דאס ״פרוי״ איז אלס בהיסטאריע נאר באטראכט געווארן בשלילה פונעם ״מאן״ - דאס ״אנדערע״ וואס איז ״נישט א מאן״. און דאס געבט נאך א השוואה אין דעם דמיון צווישן נישט רעדן פון ״ג-ט״ און נישט רעדן פון משגל. וממילא איז דאס נאך א הסבר פארוואס בימות המשיח, ווען עס וועט זיין ומלאה הארץ דעה את ה׳, וועט זיין א שטארקייט בענין פעמיניזם.)

לגבי זעהן פרויען טאנצן און די משנה/גמרא בסוף תענית, איז דאס וואס דער שו״ת אור יצחק (ח״ב סימן י), לגבי וואו ער אסר׳ט פאר א מאן א פאטאגרעפער צו פאטאגראפירן די פרויען וואס טאנצן:

וזכרוני שישבתי לפני זמן רב בחתונה עם הרב שמעון שוואב ז״ל, ולא היה שם מחיצה, וכשהתחילו לרקוד יצא מן האולם ואני אחריו. ואשאלהו הלא בסוף מסכת תענית (דף כו:) כתוב שבנות ישראל היו יוצאות במחול ביום הכפורים ובט״ו באב, והיו אומרות בחור שא נא עיניך וכו׳. ולא הניחני בלעי רוקי, ומיד אמר: איזה דמיון זה, שמה לא רקדו כמו שרוקדים היום, אלא שהלכו במחול וסיבובים, ובזה לא היה חוסר צניעות ח״ו, אלו היו דבריו ז״ל.

ועיין בשבת (דף נד.): ולא יקשור גמלים מ״ט וכו׳ דאזיל לחינגא. ופירש רש״י שם (ד״ה לחינגא), וז״ל: על שם שסובבין את השוק מחולות מחולות, עכ״ל. וזה פירוש מחולות בכל מקום, וזה ודאי הפירוש במסכת תענית שם.

און אויף דעם שרייבט הרב דר. מלך שפירא:

it is very interesting to see how haredi and hardal authors deal with Ta’anit 4:8, which describes how young women in search of husbands would dance in front of the young men. Many assume that this didn’t raise any tzeniut problems, because in the days of the Second Temple the young men were at a much higher level than today. They could be trusted not to set their eyes on beauty but on spiritual traits, which were somehow best conveyed through the women’s dancing…

According to R. Shimon Schwab, in ancient days the women danced in circles, which was more modest than what occurs today. It was therefore permitted for the men to gaze upon them. See R. Yitzhak Abadi, Or Yitzhak, vol. 2, p. 251. You can be sure that today, no matter how modest the dancing, it would be regarded as a violation of tzeniut for the men to watch the women

די חרדי'שע תירוץ וואס ער דערמאנט, הגם מ'קען דאס מחזק זיין פון דעם וואס די שיינע בנות האבן געזאגט "תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי", איז אבער אביסל שווער פון דאס וואס דער רמב"ם איז דארט מפרש בפי' המשנה:

והנשים הנאות והיפות שבהם, היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, שאין אשה אלא ליופי. והמיוחסות, כשלא היו נושאות חן בעיני רואיהן, היו אומרות אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שאין אשה אלא לבנים.

עכ"פ די עיקר מעיקרא אויף וואס מ'האט געקוקט איז געווען דאס שיינקייט, און אלס א "בּעקאָפּ" די יחוס.

דער אור יצחק דארט פריער בסימן ט דינגט זיך מיט׳ן אגרות משה (אבה״ע ח״ד סימן סב) וואס איז מתיר פאר א פרוי צו גיין צו א ים וואו עס זענען דא מענער לייפגאַרדס. ער טענה׳ט אז עס קומט אויס לפי תשובתו אז א פרוי מעג זיך דרייען בביתה ווען זי איז נישט מלובש בצניעות/מכוסה במקומות שדרכן להיות מכוסין, ווען עס קומען ארבעטערס ביי איר אינדערהיים ע״ש. אין סימן יא אסר׳ט ער א מיידל שהגיעה לגיל נישואין ורוצה לדבר בסתם עם בחורים, אפילו אם תיזהר מנגיעה ותדבר רק עם בחורים שסומכת עליהם שלא יבואו לכלל איסור ע״ש.

און אז מ׳רעדט שוין פון תענית, וואס דארט האבן זיי געזאגט תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי, איז אינטרעסאנט צוצוברענגען דאס וואס דער רמב״ם שרייבט בפירוש המשניות אויפ׳ן לעצטע משנה בגיטין (פ״ט מ״י) אויף דעם וואס ר״ע זאגט דארט אפילו מצא אחרת נאה הימנה:

ומה שאמר ר״ע אינה הלכה, שאם מצא נאה ממנה ישאנה ולא יגרש את זאת, והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למידותיו.

(ועיין בע״ז כ. במעשה דר״ע עם אשתו של טורנוסרופוס הרשע, ובמש״כ בפירוש המיוחס לרש״י על זה בנדרים נ:)

*

ולגבי וואס מ'האט געשריבן לילך בחוף הים וכדומה, ברענגט דער שו"ת בני בנים (ח"ד סימן ט) צו אינעם קאנטעקסט פון וואס איז "שוק" בלשון חז"ל, און אז עס איז מותר לבנות ישראל לילך בגילוי הרגל עד הארכובה:

לפי מה שנראה בדעת ספר האשכול, מאחר שישעיהו קרא לשוק ערוה, לכן מדברי קבלה יש בה משום ולא יראה בך ערות דבר ואפילו אם כל הנשים מגלות את שוקיהן. וכיוצא בזה ביחזקאל פרק ט״ז קרא לשדיים עריה, שדיך נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה עכ׳׳ל, ולכן אסור לקרוא את השמע כנגדן אפילו אם מנהג כל הנשים לגלות דדיהן כמו באיים שפעם הלכו שם חשופות חזה.

ובענין הסתכלות ודיבור עם הנשים איז מן הראוי לציין צו וואס ער שרייבט בח"ג סוף סימן כו:

כי הנה רב האי גאון התיר קריאת שמע ברואה טפח מגולה אם אינו שם לב, ורבו החולקים וכנ״ל. ואולם בעיקר יסודו שאדם יכול להביט בנשים אם מכיר בעצמו שאינו מהרהר גם דעת הסמ״ק מצוה ל׳ היא כן שכתב שאינו אסור להסתכל בנשים רק שנהנה בהסתכלות אבל אי דמיין עליה ככשורי וכו׳ שרי עכ״ל. וכן דעת הריטב״א בסוף מסכת קדושין, הכל לפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במס׳ ע״ז ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל לדבר עם הערוה לשאול בשלום אשת איש והיינו הא דר׳ יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע וכו׳ ורב אדא בר אהבה שאמר בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרו וכו׳ עכ״ל. וכולם שלא כספר החינוך מצוה קפ״ח שכתב שלפי הדומה אין אדם רשאי לסור מכל מה שהזהירו חז״ל אפילו אינו מהרהר ושאין ראיה מחכמי התלמוד שהקילו כי היו צדיקים מפורסמים וגם לא עשו אלא לצורך מצוה עיי״ש. ומה שכתב הריטב״א שאפילו להסתכל בבגדי צבעונין אסור עכ״ל אינו רוצה לומר שרק מי שרוצה לעשות הרחקה לא יסתכל, כי לדבריו אדרבה רק מי שיודע שאין יצרו מתגבר עליו מותר לו להסתכל ולשאר אנשים אסור, אלא הבי קאמר שראוי לאדם לעשות הרחקה ליצרו כדרך שאסרו חכמים לכל אדם להסתכל בבגדי צבעונין.

וסיים בריטב״א שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת״ח בוטחין ביצרן וכו׳ עכ״ל. ומכאן לספר ים של שלמה במסכת קדושין פרק ד׳ אות כ״ה שהעתיק דברי הריטב״א, ובהקדמה שם כתב הכל לפי מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה, ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בהנשים וכו׳ ואם רואה שיצרו מתגבר עליו יעשה הרחקה לעצמו שלא ידבר כלל עם אשת איש ואפילו בבגדים צבעונים אסור להסתכל עכ״ל. וקשה טובא נהי שהריטב״א אינו סובר כספר החינוך שאינו רשאי להקל אלא רק שאין ראוי לו להקל אם אינו חסיד גדול, מכל מקום היאך כתב המהרש״ל שעל זה סומכים כל העולם, אטו כולי עלמא חסידים ומושלים ביצרם? אלא כוונת המהרש׳׳ל היא שאין ליחיד להקל לעצמו באיסור הסתכלות וכו׳ יותר מאחרים, אם לא שהוא חסיד גדול, אבל בדבר שנתפשט שפיר יכולים העולם לסמוך שאינם נכשלים, ורק אז יש ליחיד שיודע שיצרו מתגבר עליו לעשות הרחקה לעצמו. וכן הם דברי הלבוש בסוף המנהגים בסוף אורח חיים בענין שהשמחה במעונו, דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הירהורי עברה כ״כ דדמין עלן כקאקי חיוורא מפני רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו עכ״ל, והוא כדברי הראשונים וכדעת הערוך השלחן בפריעת ראש שכיון שרגילים בה אינם טרודים. וכיון שאינם טרודים אין האשה מכשילה אחרים באותם מקומות ואינה עושה כלום, ורק לעולם אסור לה לצאת בגילוי רוב הראש שזה הוי דאורייתא או מתקנת חכמים [ואין האיסור בזה משום צניעות דוקא, ועיין בסימן כה לעיל] ואינו משתנה.

ואפשר להביא קצת סמך לכל זה מתוד"ה הכל בקידושין פב. (דער מאיר נתיב דארט צייכענט טאקע צו אויף דעם תוס' לכתובות יז:).

דא האט @סאו וואט געשריבן:

סאו וואט האט געשריבן:יעצט וויל איך מיט איר לערנען עפעס אונטרעסאנט, להרחיב הנושא בנוגע אמותיהם של ישראל.

מצינו שהתורה משבחת את האמהות שהיו כולן יפות תואר וטובת מראה, כדכתיב (בראשית י"ב י"א) אצל שרה אמנו ע"ה כי אשה יפת מראה את. וכן כתיב אצל רבקה אמנו ע"ה (שם כ"ד ט"ז) והנערה טבת מראה מאוד (בספורנו פי' טובת מראה: יפת הצבע). וכן כתיב אצל רחל אמנו (שם כ"ט י"ז) ורחל היתה יפת תואר (ברש"י ד"ה תואר פי', תואר הוא צורת הפרצוף, [שיינע פיגאר], ובאבן עזרא ד"ה יפת תואר פי': כל אבר, כעין והאף והפה יפה [שיינע פיטשארס], וברשב"ם ד"ה יפת תואר פי': דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים. ובספורנו ד"ה יפת תואר פי': יפת התמונה). ויפת מראה (ברש"י ד"ה מראה פי':מראה היא זיו קלסתר. ובאבן עזרא ד"ה יפת תואר פי': ומראה הכל יפה, או מראה על עין הפנים הנראה, וברשב"ם ד"ה יפת מראה פי': לבן ואדמדם. ובספורנו ד"ה ויפת מראה פי': בצבע העור, שהוא צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות. ובאור החיים הק' ד"ה יפת תואר פי': ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה (לתשמיש, ניין? יא, די אמהות).

ואף מה דכתיב (שם) אצל לאה: ועיני לאה רכות, כתב הרשב"ם (ד"ה רכות) שפירושו של רכות הוא נאות, שהיו לה עינים נאות, ואמרו חז"ל (תענית כ"ד ע"א) כלה שעיניה נאות אין כל גופה צריכה בדיקה. וכן כתבו בדעת זקנים מבעלי התוס' (ד"ה ועיני לאה רכות) רכות מלשון רך וטוב (שם י"ח ז') שהיתה נראית יפה מחמת שהיו עיניה יפות, ונראית רכה וילדה. ועיין במסכת בבא בתרא (נ"ח ע"א) הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. ועיין במס' מגילה (ט"ו ע"א) ארבע נשים יפיפיות היו בעולם, שרה רחב ואביגיל ואסתר.

והטעם שהיו האמהות יפות מראה, מצינו במדרש (לך פמ"ה ס"ד, שהש"ר פ"ב סל"ב) שרצה הקב,ה שיהיו נשותיהן של האבות יפות תואר, כדי שיהנו מהן בעליהן (נא? וואספארא שפראך איז דאס????). וכתב ביפה תואר על מדרש רבה שיר השירים (שם אות כ"ד) מפני שהיה האבות קדושים ופירושים מתענוגי העולם, היו צריכים יופי טפי בנשותיהם כדי שיתעורר לבם לדבר מצוה, ומהאי טעמא נמי לקח שלמה המלך נשים רבות, לפי שהיה לבו שקוע מאוד בחכמותיו, ועל ידי יופי כמה מיני הנשים יטה לבו לעסוק העולם.

דער רד"ק שרייבט: דער רלב"ג איז אויך מפרש אז יעקב האט געוואלט רחל וויבאלד זי איז שיין, ווייל דאס צייגט אויף האבן געזונטע קינדער, משא"כ לאה וואס האט געהאט עיני רכות וואס ווייזט אויף חולי מה. ועיין במה שכתב בזה בהתועלת העשירי. ועיין בשבת כה: על אשה מקושטת לת"ח, ובתענית לא. ובכתובות נט: שאין האשה אלא ליופי ואין אשה אלא לבנים (וברש"י בשמות לח ח עה"פ במראות הצובאות). (וכידוע, איז דאך דאס די עוואלוציאנערישע סיבה אז זכרים טרעפן אינגערע נקיבות מיט א ספעציפישן/פעמינין געבוי וכו' אלס עטרעקטיוו און "שיין": ווייל דאס צייגט אויף זייער געזונטע ריפּראדאָקטיוו וועליוּ. ועיין לדוגמא כאן.)

ואגב, ער איז דארט מפרש דעם "וישק יעקב לרחל", אז עס איז געווען "על ידיה או על בגדיה" ע"ש (ועיין במה שכתב בזה בהתועלת החמישי). ר׳ יוסף אבן כספי שרייבט אויף דעם:

וישק יעקב לרחל – ראיתי את העם הזה כמתאוננים על יעקב שעשה זה הפריצות, ובפרט החסידים מֵעַמֵנוּ והזקנים. ואם חי ה׳ איני מצטער על מקרא זה אבל אומר עם זה שאין מנהג הארץ לנשוק בפה או בלחי, וחלילה לו ולנו שיהיה זה בפה רחמנא ליצלן. ואם חס ושלום עשה זה יעקב מה נוכל לעשות, ויותר חזק מזה עשה משיח אלוקי יעקב. והרבה עמו פדות (תהלים קל ז) ית׳ וית׳.

ואולם מה שהוא תמה גדול בחקינו ובחוק כל חסיד איך יעקב אבינו היה בוחר בחורות יפות.

ועיין במה שהביא @כוכב מהנועם אלימלך בזה.