נאסטולאגיע פון אמאליגן נארמאלן, נישט עקסטרעמן, ליטווישן דרך

הלכה ואגדה, מוסר וחסידות
רעאגיר
באניצער אוואטאר
היימישער ליטוואק
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
הודעות: 1658
זיך רעגיסטרירט: דאנערשטאג דעצעמבער 20, 2012 5:26 pm
האט שוין געלייקט: 1520 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 1084 מאל

נאסטולאגיע פון אמאליגן נארמאלן, נישט עקסטרעמן, ליטווישן דרך

שליחה דורך היימישער ליטוואק »

למעשה איז דאס א בריוו גשריבן אנגעבליך דורך א ראש הכולל אין בני ברק, בעיקר בנוגע די מחלוקת דארטן לגבי הגראי"ל שטיינמאן שליט"א מיט הגר"ש אוירבאך שליט"א. עס איז לאנג אבער באמת כדאי אדורכצולערנען. די יסודות זענען נוגע פאר אלע מקומות, נישט נאר ארץ ישראל. טעמו וראו כי טוב.

בסוגיא דהנהגת הדור
קול מלחמה במחנה. בוקה ומבוקה ומבולקה. יש העוסקים במלחמת 'הגאון הגדול' ו'הגאון הקטן', ומלחמת הבחירות, ובהורדות ידיים משני הצדדים. יש המתרגשים מה"אקשן" וה"נייעס". ויש אדישים לכל דבר ועניין. אמנם ישנם גם כאלו המבקשים להתבונן בשורש העניין, בדרכי ההנהגה. מהי דרך ההנהגה של גדולי הדורות הקודמים. האם ישנם דברים שהשתנו מזמן מרן הרב שך, או לא. מהי הביקורת של הגראי"ל על שיטת יתד נאמן, ומהי בדיוק שיטתו בזה - אמנם בזמן האחרון התפרסמו ביקורות לבדק הבית. אבל הכל נסב סביב מלחמת השלטון בגבעת הישיבה. אשר צד אחד חש עצמו מקופח. וידוע כי הגראי"ל לא התערב ואינו מעורב במלחמת הגבעה. וע"כ יש כאן נושא של גישה עקרונית. ויש לבאר א"כ את הנקודות העקרוניות.
פרק א המצב צריך תיקון.
פרק ב הנהגת רבותינו.
פרק ג מצבנו כיום.
פרק א "המצב צריך תיקון"

שורש העניין בהתפתחות עולם התורה מתקופת החזו"א והגרי"ז, לתקופת מרן הרב שך זצ"ל. – המושג "בן תורה" בזמן החזו"א, היה אדם שנדבה רוחו והבינו מדעו לעמוד לפני ה'. כגון אנשי כולל חזו"א הישן, שכשאחד האברכים קנה מזגן ביטלו לו את ה"חלוקה", משום שצורך מותרות.. ושיושבים בלדרמן בשבתות הקיץ נוטפי זיעה בחום הבני ברקי בשביל שלא ליהנות מחילול ה', וכיו"ב. דמויות שמובדלות באמת מכל הבלי העוה"ז והעולם המודרני. עולם שכל כולו התמסרות אמיתית ופנימית. והמהלך היה שדמויות אלו מפיצות אור על כל סביבתם ומצטרפים עוד ועוד וישמעו רחוקים ויבואו. וכך נבנה עולם התורה . וכמובן, בני תורה כגון אלו לא ידעו צורת עיתון מהי. ולא היו מסוגלים לקרוא בכלל מה לבני מתכתשת עם נתניהו, וכדומה, או לראות תמונות רשעים. וודאי לא נצרכו לעיתון משלהם, ולא התעסקו יותר מידי בענייני עסקנות ופוליטיקה.
ובתקופת מרן הרב שך גדל הציבור והתעצם, ורבים אינם ברמה זו. ונוצר צורך הכרחי שכל אחד ירגיש באופן טבעי שהוא בן תורה ושייך לקבוצה של "בני תורה", ונולד לתוך זה. וזוהי השמירה לכלל הציבור, ע"י שיש קבוצה עוצמתית מאוחדת ומלוכדת תחת הנהגה ברורה וכו'. על כן התנשא כארי מרן זצ"ל, והקים מסגרת ציבורית של מפלגה ועיתון והכשר ומוסדות וכו' אשר היא מסגרת הבני תורה. והיא האמצעי לחזק ולהעצים את התוכן הפנימי הלאה והלאה.
והרב לורנץ ז"ל התבטא כי ראה השגחת ה' שכל מנהיג היה בתכונות הנצרכות לזמנו. ולמשל, שהגרי"ז לא היה מיקל כפי שהקל החזו"א בשמיטה. ושניהם "קשה להעלות על הדעת שהיו מתמודדים עם הקמת ארגון חדש או ניהול מאבקים כפי שהרב שך פעל" (חזון למועד מאמר כ"ד. מהמחבר ששמע מפיו). לדוגמא, באו לחזו"א שיעורר במודעות על פרצה גדולה בצניעות שנבעה מחוסר ידיעה. ואמר "היו גדולים שהצליחו בקריאות ובמודעות. אני לא הצלחתי בכך. אלא אני קובע ההלכה בספר ואח"כ מתקבל בציבור". והיינו שסגנונו היה רחוק ממסגרות ציבוריות וכדו'.
אמנם בשלב השלישי נוצרה סטייה. שהמסגרות נהפכו "חפצא דקדושה" לעצמם, והאמצעי נהפך למטרה בעיני רבים. באופן שהרבה פעמים מנותק לגמרי מהתוכן הפנימי ואף סותר לו. ומזה יוצאות קלקלות רוחניות עצומות, כפי שיבואר.
הנה בעבר נאבקו למען כבוד ה' כפשוטו, בלי עב הענן של מוסדות ואמצעים. ולא היה בזה כל סיכון. ונתחדש שנאבקים למען כבוד המפלגה והמוסד שלי. וכמובן כאמצעי לכבוד שמים. אולם טבע הציבור כאשר עוסק במלחמה על אמצעי, לא רואה מול עיניו את המטרה. וכאשר הופכים זאת לדרך חיים הרי זו בעיה חמורה.
התוצאה הראשונה הבולטת היא המוכנות להילחם בכל מחיר, ולתמוך בכל צד הנלחם בעדי אע"פ שהוא גרוע עשרת מונים. ואעפ"י שהוא נגד הקב"ה. רק שכרגע הוא עם המפלגה שלי. וזה קיים בכל מקום כאשר הציבור נכנס עמוק למהלך של מלחמות מפלגתיות. - ולדוגמא, הר"י לפשיץ יד ימינו של הג"ר יצחק אלחנן מספר על הצעירים אשר התעקשו להמשיך את מאבקי החסידים והמתנגדים (זכרון יעקב עמ' 50) "צעירים מהמתנגדים שנתעוורה עיניהם ע"י השנאה לחסידים נהנו מהמטעמים של המשכיל "ערטר" שהתלוצץ מהחסידים במחברתו "גלגול הנפש"..וחסידים תמכו במשכיל "מאפו" שיוציא לאור את מחברתו "עיט" כמתברכים בלבבם לאמור עתה לא יחוורו פני החסידים כי זה ה"עיט" ילעג למתנגדים.. מזה נוכל לראות עד היכן הגיע כח המחלוקת.. וכמובן שהמשכילים העליבו לא רק את המתנגדים אלא את כל יראי ה' ותופסי התורה וגם את הנביאים הקדושים.. זה כח המחלוקת וזה פריה. וגם איזה מהזקנים המתונים נמשכו אחרי כמה מהצעירים המהירים מבלי לראות מראש את התוצאות".
וכמו"כ בזמננו תמכו לוחמי הטהרה בעיתון קול העיר, סמל הטוהר, משום שמשרת אינטרסים מפלגתיים. וכמו"כ בקווי הנייעס המתועבים לפי הצורך. ומנגד תמכו במשפחה. – ובעבר. אדם שנלחם פירושו שמזדעק לכבוד שמים, ואדם כזה לא מסוגל להסתכל על קול העיר. ועכשיו הוא מקיים את מסגרת המלחמה על המפלגה בלא שום תוכן. וזה התוצאה.
כולנו זוכרים את המטה הליטאי "אין כבודו מחול" שהתגייס למען ברקת. כאשר אדם מדבר על כבוד התורה, לא יתכן שיחלל את התורה ואת הקב"ה בשביל כבוד התורה. זו סתירה מניה וביה. אלא שהמושג כבוד התורה נהפך לכבוד המפלגה שלי ומנהיג המפלגה שלי וממילא אין שום סתירה. כי הנושא הוא אני ולא התורה. – כמובן שבכל מקום יש אינטרסים ונגיעות ושחיתויות. אולם הבעיה היא כאשר הופכים מאבקים מפלגתיים לדרך חיים, המושגים עצמם משתבשים עד שאדם משתמש בריש גלי במושג "כבוד התורה", גם כאשר זו סתירה פנימית וזועקת לשמים.
נתבונן באנשים שמסרו נפשם במשך שנים למלחמה הקדושה בש"ס. הרי התוכן היה מלחמה על חילול ה' בכניסה לממשלת השמד. - איך הגיבו אנשים אלו לכל תועבות גור. הרי נבלותם בירושלים היא פשע נורא וחילול ה' מחפיר שלא היה כמוהו בתולדות היהדות החרדית. הפצת מודעות "החרדים יסגרו מועדונים" וכדומה. כל בן תורה מרגיש, מה לנו ולהם. הרי הם עובדים את הרבי ולא את ה'. – גלוי וידוע שרבני ש"ס היו מאבדים את עצמם לדעת לפני שהיו עושים כזה דבר – א"כ איך יתכן שמיהרו לחבק אותם רגע אח"כ לצרכי פוליטיקות שונות? לכל הפחות שיחכו קצת 'להתקרר'. מי שעומד מול עיניו "מלחמה בחילול ה'" לא יכול שלא לשים לב לסתירה הזועקת. אלא שנהפך לחפצא בפ"ע של מלחמה מפלגתית. מבלי התוכן האמיתי. וכל התוצאות בהתאם. – ובעבר מי שהיה מזדעק לחילול ה' היה מזדעק בכל מקום. ומי שלא, היה שותק בכל מקום. ועכשיו שמקדשים סמלים כאלו, מתנתק מהתוכן באופן רשמי.
וכמו"כ מקדשים את האמצעים והמסגרות. "העיתון הוא קדש קדשים". וכאשר מתמלא בנגיעות ובאינטרסים, נוצר מצב שההשחתה היא "קדושה" ואין שום בעיה עם זה. - כמה ימים לאחר המהפך "מנכ"ל יתד נאמן מתראיין לקול חי ואומר "נילחם על הבית". שימו לב לתופעה: השופר הקדוש, שנלחם בעיתונים וקווי נייעס ובמי שלא מציית לגדולי ישראל וכו' וכו', עומד בקול חי, מרכז הטינופת החרדי, ומכריז להם שיילחם בין גדולי ישראל. האם יש "עלמא דשקרא" גדול מזה? זוהי המראה של עולם התורה? קריקטורה כזו? – וכאשר מתייחסים למערכת הזו כ"קדש קדשים" נוצר שיבוש חמור.
מאפיין נוסף למאבק למען המסגרת בלבד, הוא המבט הצר, וה"התבייתות" על איזושהי מטרה, איזה הכשר או מוסד וכדו', "עד הסוף", בכל האמצעים, מבלי שום יחס לכל עניין אחר של כבוד שמים הנוגע לזה. יכול להיות אדם שמחזיק עשר ישיבות ספרדיות אשר אם ייסגרו ילכו כל הבחורים לאבדון. או שמחזיר אלפים בתשובה. ולא יהססו רגע למחוק אותו. משום שהוא שייך למישהו אחר שההוא הלך נגד המוסד הקדוש וכדומה. כמובן ששיקול כזה לא מכריע בהכרח, אולם אם היה אדם שמוסיף כל חודש אלף מנויים לעיתון הקדוש, ודאי היה נגיעות לשקול ולהסס בעניין, האם ההפסד מוכרח, להפסיד אדם כזה. ואיפה הנגיעות כאן? לא רואים את הנגיעות בזה. צורת התנהלות מוכרת, וא"צ דוגמאות.
נוצרה חשיבה שהמוסד והמפלגה הם חזות הכל, מבלי שום פרופורציה ויחס כללי לקב"ה ולתורה. אנשים מתבטאים בפירוש שעדיף שמפלגת ש"ס לא תתקיים, ומאות אלפים ישתייכו לליכוד וילמדו בבתי"ס חילוניים במקום אל המעין. ובלבד שלא ישתייכו למפלגה שלא שמעה לנו. - מדוע א"כ מזילים דמעות על מה שעשו הציונים לבני עדות המזרח. הרי בלא"ה לא היו מאוכלי שארית, אלא היו משתייכים לש"ס. ועדיף שנשארו מלכתחילה בליכוד. רק בגלל שאולי היו מ'מרביצי'? – לא מבחינים באבסורד הנורא שבחשיבה זו.
כל צורת המלחמה היא 'להתביית' על איזה דבר בלי לדעת בדיוק מה ולמה ואיך זה מתקשר לכבוד שמים. וכך המשיכו להילחם נגד הכניסה לממשלת השמד גם כאשר ישבו בעצמם עם שינוי. וזהו הגורם שאנשים מתחנכים להילחם ולהילחם כמו הגולם מפראג בלי לדעת מה בדיוק רוצים, ואיך בדיוק יביא את התועלת לכבוד שמים, והאם זה שווה את הנזק. ואין כלל מחשבה על המטרה והתוכן אלא על המלחמה בעצמה. (יש צעירים שלא יודעים על מה פרצה המלחמה בש"ס. וחושבים בגלל פסקי ההלכה והסגנון. ושוכחים שזה היה גם לפני שנכנסו לשמאל. ובאותו רגע נפסלו).
וכמו כן היה היחס לפרשת דרעי. כל עובד ה' נורמאלי מרגיש, נכון הוא לא בסדר. אבל כרגע הוא נתפס על דברי תורה. שונאי ה' נלחמים בו כחלק מהמלחמה שלהם בתורה. משום שראו בו תוספת כח ליהדות במדינה. הרי גם כשהמחבלים תופסים חייל, אנחנו מזדהים עם החייל הנרדף ע"י הקמים עלינו לכלותנו. האם זה אומר שאנו מסכימים עם החייל. - רק ב'יתד' הסבירו לנו בזמנו כי ח"ו לרחם עליו. זהו החינוך שמעבר למאבק המסוים אין שום מבט יותר רחב, אין תורה אין יידישקייט אין שום משקל ופרופורציה.
וכמו"כ אותו אחד שחרד על שמירת ילדיו ישלח אותם לישיבה פלונית שמצויים בה קלקולים רבים ושבועונים ואינטרנט וכו', רק משום שהיא לוחמת על ההכשר והעיתון. ולא ישלח לישיבה אחרת הרבה יותר שמורה, רק משום שהיא בנשיאות פלוני שנלחם בפלוני שלא מחה בפלוני חד גדיא חד גדיא. האם אפשר להאמין שיש כאן רצון טהור. הרי מרוב עצים לא רואים את היער. מה האמצעי ומה המטרה.
כמובן שאנשים עובדים את ה' ולומדים באמת. אולם בכל הנוגע למאבקים מסוג זה התרגלו לשחות בתוך שקר עד שאינו שואל את עצמו מהו התוכן ומהם המניעים.
סח ת"ח חשוב מתלמידי מרן זצ"ל: (הר' י.ר.) "אני הייתי משומעי השיעור של הרב ואזנר לאברכי הכולל בזמנו. ובשלב מסוים כשלא התאים את עצמו לדעת מרן באיזה עניין. ניתנה ההוראה שלא להגיע לשיעור. למחרת כשהגעתי לכולל ראיתי מחברי שמחים ומאושרים "כופפנו" את הרב ואזנר. "ניצחנו" אותו. הזדעזעתי והתחלחלתי. אני קיימתי את ההוראה בדמעות. נוצר הכרח לפגע פגיעה אנושה בת"ח. לא הייתה ברירה. אבל לשמוח??", עכ"ד. – וזהו הסיכון הנורא במאבקי שלטון. אשר מתוך המבט הפוליטי נאבד המבט התורני האמיתי. וכאשר נהפך לדרך חיים נצחית, מתחלפת התורה בפוליטיקה. וזה מה שאנו רואים כיום.
התוצאה הבולטת ביותר, שאין כל קשר בין הדבקות במפלגה לבין רוח אמיתית של בני תורה. וכל המלחמות הם רק על כבוד המפלגה והמסגרת, ומאידך אין פוצה פה ומצפצף על רוח החילוניות האמיתית החודרת למחנינו. ולמשל, ניתן היה למצוא ביתד עצמו פרסומות גסות ומכוערות מרוחות בעמודים שלמים כמו "ואם בא לי ארבע ביום", "לא תשלוט בעצמך" וכדו'. ואין אדם המשגיח בנזק החינוכי העצום שבדבר, במתן לגיטימציה לסגנון כזה. ושזה מה שכתוב בעיתון הקדוש. העיקר שלא יוזכר שם ההכשר פלוני. האם באמת יש מישהו שמרגיש ש "הרב אב"ד דב"ב" הוא האויב הרוחני העיקרי הקם עלינו לכלותנו בשעה קשה זו. או שפשוט לא חושבים ולא מרגישים כלום, רק 'מתבייתים' לאיזה סמל וממשיכים הלאה. איך זה קורה?
טובי הפסיכולוגים יושבים בעולם הפרסום על גבי מיליוני שקלים, ומטרתם להביע מסרים שישפיעו על ילדינו ויטמיעו את כל ערכי התרבות הקלוקלת. את ההתמכרות לצרכנות ונהנתנות וגסות הרוח וכל דבר נבלה וכיעור. הם אינם מהססים לפגוע בכל הקדוש והיקר. ולמשל כל ב"ב התמלאה במודעות "אלול תתעורר" בפרסומת לקפה. או "דע מה למעלה ממך" על כובע. - האם זה מעניין מישהו מהלוחמים? ודאי. הרי אין כאן שום "מאבק" שלטוני באף מפלגה אחרת. או עיתון מתחרה. רק סתם דאגה אמיתית לחינוך טהור.
יהודי יקר הוציא חוברת "מחר יהיה מאוחר". מודעות חרדית להשפעת התרבות הקלוקלת. ושם הוא זועק "המלך ערום". הכותרת ביתד נאמן נגד הממסד החילוני "הכופה על הציבור החרדי אורח חיים לא לו" ובצד זה עמוד שלם "בסין כבר היית?"...מאיפה אורח החיים הזה? .
ישנם אנשי חינוך אשר כואבים באמת על פרצות הדור. הם התלוננו שנים רבות על כך שהעיתונים היומיים מפרסמים בתי מלון בלי ביקורת. וניסו לפעול ולהפעיל בנושא. איפה היו כל הנאבקים שהתעוררו עכשיו "במסירות נפש"? הרי זו פרצה חמורה במחנה בני התורה, ועניין שיש בו סחף גדול. וכל אדם בסגנון חיים רדוד א"א שיהיה אכפתי לכבוד שמים. מדוע זה לא כאב להם כל זמן שהרגישו שהעיתון בשליטתם? מדוע עד עכשיו ישבו כל הלוחמים שקט ושאנן ואין מחריד? מדוע לא הפיצו את קול החינוך? איפה היה הכאב הנורא לכבוד ה' ותורתו. האמנם מרכז הקדושה בעולם מתמצה רק בהכשר ובעיתון ותו לא? איך יכולה להיות סתירה מצחיקה כזו? - זו תוצאה של גישה שרואה את חזות הכל במוסד ובאמצעי, בלי יחס ופרופורציה לתוכן עצמו.
כמו כן, דוגמא מתוך היתד: "הצבא בבורמה השתלט על כל העיר. אנשים הוצאו מהבתים. אכזריות נוראה. סגרו את כל מקדשי בודהא. הנזירים מספרים כיצד הושלכו לרחובות...." מרגש מאד. מקדשי בודהא שועלים הלכו בהם.. – היאך פתאום מותר להזכיר את צרותיהם של נזירי בודהא? אין כל תמיהה. הרי זה לא דרעי, וכדו', זה רק בודהא. המפלגה לא נלחמה נגד בודהא, הם כופרים רק בקב"ה. מדוע שזה יצונזר. - הבה ונשאל. כיצד תתכן תופעה כזו? מדוע לא נמצא, למשל, להבדיל, בעיתון ימני שייכנס לשם בטעות קטע מהאמנה הפלשתינית. שנעלם מעיני הוועדה. התשובה היא, אם הם היו רואים כל תכליתם בעולמם לשמר את הפעולות של פלוני, גם הם היו שוכחים מהתוכן בעצמו. ולא יודעים בכלל מי הם ומה הם.
זו הייתה זעקת הח"ח במכתב שפרסם בכל תפוצות ישראל, כי "ע"י המחלוקת והניצוח לא יצא דבר מתוקן כהוגן" זו לא בעיה של "שלום". זה בעיה של "אמת". זו בעיה שכל המאבק מתרוקן מתוכנו האמיתי. הציבור לא מסוגל לדבוק במטרה לש"ש, ויצר השלטון והנקמנות עולה ומקלקל את הכל. והעיקר נהפך לטפל. - וכאן מדובר על גישה שהופכת את הנצחנות והכוחנות והמחלוקת לדרך חיים נצחית, ובצורה שכל זהותו של בן התורה בנויה על זה. וכנ"ל בכל התוצאות.
ומסיבה זו הקפידו כל גדו"י להשתמש במחלוקת במידת ההכרח לצורך שעה, ולא כדרך חיים לדורות. ולמשל, הגר"ח מולאז'ין הכריז מלחמה על חב"ד, ועיקר ספר נפה"ח מכוון כנגד התניא, כידוע . והנה נכדו הבית הלוי התחתן עם משפחת חסידי חב"ד (בזיוו"ר). האם מישהו חשב שיש כאן איזו פגיעה בגר"א ובגר"ח או בהשקפה? או בכל מאבק עתידי? הרי לא חל שום שינוי בשיטת התניא. אלא שבאותו הזמן היה סחף והשפעה והיה צורך בדבר. ולאחר שהתייצבו החוגים בטל הצורך. מאיפה ה"מסורת" הזאת שחייבים להמשיך כל מחלוקת עד ביאת גוא"צ, ושזה יסוד היהדות? מי מגדולי ישראל נהג כך? ר' חיים עוזר המשיך לנצח את כל מאבקי ר' יצחק אלחנן? זה אינו נוגע ל"קנאות". הגרמ"ד סולוביציק חתם ליד לאחים. וכן גאב"ד ירושלים. ותלמידי החזו"א. - זו גישה שמחייבת להנציח כל מאבק וכל סמל ומוסד כחפצא ומטרה לעצמו. מבלי לשקול לפי המקום והזמן והמבט התורני. מאיפה בדיוק המסורת הזו?
הגישה השתרשה עד כדי כך שאנשים טוענים שאם יכירו בש"ס הרי זה אומר שאנו צריכים להיות בהשקפות שלהם. האם יש כזאת מסורת שבני התורה צריכים למחוק את כל האנשים הפשוטים. כי אחרת יהיו כמוהם. הרי תמיד היו כאלה וכאלה. וזהו בדיוק הרב שמרומם את הציבור הזה. עשרות אלפים ששמירת ההלכה התמצתה אצלם בכמה מנהגי סבתות, פותחים ספר הלכה מסודר בכל שאלה. מייקרים תלמידי חכמים. אומרים 'אבינו מלכנו' על גזירת הגיוס. האם הבעיה היא שהם לא קונים ארחות שבת ואוכלים שארית? - ובכל הדורות בני התורה הכירו בגודל מעלתם והשקפתם הברורה מצד עצמם, ולא ע"י מאבק מפלגתי ומחיקה. הנשמע כדבר הזה.
מאפיין נוסף, שב"מאבק" כל האמצעים כשרים. גם לזייף חתימות וכיו"ב, כידוע. הכל כשר. ובלבד שנאבק. זה דבר שלא קורה כאשר רואים את המטרה האמיתית מול העיניים, את הקב"ה ואת התורה. אלא כאשר המאבק הוא הוא המטרה. וכאן יצרו מערכת משומנת שכל כולה "להאבק" בצורה הזו.
כמו"כ, דרכי המאבק. למשל, כאשר באים להיאבק בעיתון משפחה, אם חושבים רגע אחד על התועלת, כל ילד מבין שהצעד המטופש ביותר הוא שהעיתון המתחרה ינהל את המאבק. שאפילו אם באמת המניעים זכים כעצם השמים לטוהר, עצם העובדה שייתלו את זה במאבק כלכלי יסיט את כל התוכן. – מדוע לא חושבים על כך? משום שאין בכלל מחשבה איך להועיל ואיך לתקן באמת. אלא מקבלים משכורת בשביל להיאבק. ו"נאבקים" וצועקים, בלי שום תוכן ומטרה. - ומיגו דחבו לעצמם חבו אף לאחריני. כי באותו הזמן נתאגדו יראים להוציא הסברה בעניין בטוב טעם ודעת . אמנם הוכרחו להימנע מזה, כי הכירו שלא יועיל ולא יישמע, אחר שכבר נהפך כל העניין לנמבזה ונמס, ויצא שמו כמאבק כלכלי וכוחני. ומלבד זאת שהסיט את כל העניין, כאילו יש בעיה באיזה עיתון מסוים. ובאמת כל העיתונים מסוג זה מלאים קלקלות נוראות. והרבה אנשים חושבים בתמימות כי כל העניין מסתיים במאבק כוח בין שני העיתונים. וכך בכל מאבק הביאו תוצאה הפוכה.
והנה, ביצירת המסגרת ע"י מרן זצ"ל, נתחדש הכרח של "דבר אחד לדור". אשר מי שהגדול סובר שאינו ראוי להנהגה, מונעים ממנו כל שייכות להנהגה. וזה עניין הכרחי. אמנם היתד הוסיף ע"ז שכל מי שיש לו דעה אחרת מהגדול, הרי נהפך להיות כאדם פסול מוחלט. אשר נמחק שמו לגמרי. באופן שגם עשרים שנה אח"כ, מוציאים את כל ספריו מביהכנ"ס, וכדומה. אע"פ שאין שום פסול בהשקפותיו ובירא"ש, רק בעצם העובדה אשר אינו נשמע בהנהגתו לגדול שלנו. . וכך נוצר ת"ח אשר נהפך לאפס רק מפני שהוא פסול מבחינה פוליטית, אף שאינו פסול כלל מבחינה תורנית. ולא מסוגלים להבין שאע"פ שאנו נוהגים כגדול שלנו, מ"מ יש לו את דעתו שלו ואינו אפס. וכן היה גם בזמן מרן הגרי"ש, שת"ח שלא נשמעו לו מחקו. אע"פ שלא התריסו כלל נגד הנהגתו ולא התיימרו להתערב בהנהגה, רק שלא נשמעו לו בדבר אחד. והיינו שאין מושג של כבוד התורה לת"ח. רק כבוד הגדול שלנו. ומי שלא מתכופף אלינו במאה אחוז איבד את כבוד התורה לגמרי. מה זה מוכיח? מהי באמת הנקודה הכבוד של ה"תורה" או של "השלנו"? זהו אחד התוצאות של התחלפות התורה בפוליטיקה.
כמובן שבכל מקום יש נגיעות. אולם בגישה זו המלחמה על המוסד הקדוש וכדו' אינה נגיעות, אלא היא היא הדבר הקדוש ביותר. וכך המושגים משתבשים והרמאות העצמית חוגגת בריש גלי. ולמשל כאשר אנשים מתאספים לחזק את כוחם הם מכריזים ברמקולים כי כל כוונתם למען כבוד שמים. האם באמת מישהו מאמין בזה. הרי כל אחד יכול לשאול את עצמו בכנות האם היה נוסע באותה התלהבות לחזק בכנס של ארגון 'למעננו' שפועל הרבה לחיזוק גדרי הקדושה. האם היה מוציא שקל מכיסו למען קול החינוך. למה דווקא כאשר הדבר מעורב במאבקי כח ושליטה הוא מגלה בעצמו כח התמסרות בלתי נלאה. האם לא די בעובדה שהרוב המוחלט של המשתתפים הם בחורים המובטלים בבין הזמנים, ואברכים עד גיל 30. הרי עוד לא שמענו שהצעירים כואבים על כבוד שמים יותר מהמבוגרים. - הקריאה הרשמית לכל הנגיעות הללו "כבוד שמים", היא חינוך רשמי וממסדי לשקר וצביעות.
הרי לגבי רובם של הלוחמים גלוי וידוע לכל מהם מניעיהם האמיתיים. כל ילד מבין כי לו יצויר שקודם לכן היה הגראי"ל מתערב במלחמת הגבעה, ואומר כי פלוני צריך להיות ראש הישיבה, וסוגר את הישיבה השנייה. הרי ברור כי באותו רגע היו נשכחים כל הטענות והמענות מכל הסוגים והמינים. למען המטרה הקדושה של הניצחון במלחמה. הרי כל עיוור רואה כי רק כאשר הרגישו פגיעה בקבוצה האישית נתלבשו לפתע ברוח קנאה. וזה כה ברור שזה נושא פוליטי מבלי קשר לעמדה אמיתית בתורה וירא"ש, עד שזה רשמי שמי שנפגע שהוא מקל בהלכה הופך למקפיד בהשקפה, וכו'. - הרגש הזה הינו אינסטינקט טבעי של שייכות לקבוצה. כמו שקיים אצל הפוקרים בהשתייכות לקבוצת כדורגל, וכדומה. אצל היהודי הבריא, מופנה הרגש הזה להזדהות ושייכות עם אוהבי התורה, ומלחמה עם שונאי התורה. אולם במצב שלנו התחלפה התורה עם המפלגה והקבוצה. וכך יצא העגל הזה. כך אנו נפגשים ביצורי "כוי" שמתראיינים ושוחים בקווי הנייעס, בקיאים היטב בכל פרשנויות רבלין וכדומה, מנהלים אורח חיים בהתאם, וגם - דורכים את נשקם להלחם למען טוהר המחנה וההשקפה, כביכול. מי ילד לנו את אלה?
ובאמת כל מי שהיה מסתכל מבחוץ על שתי הקבוצות ואופיים, היה עומד משתומם. "עולם הפוך ראיתי". שבתחילה היה הנושא של משפחה פלונית וצביון הישיבה. אמנם בינתיים נתגלגל העניין. וכיום אם משווים בין שתי הקבוצות, הרי אלו הקנאים, כביכול, אינם מצטיינים לעומת הצד השני בחסידות ובפרישות יתירה בכל תהלוכות חייהם. כי אם להיפך, שקרובים יותר לעולם המודרני. (עפ"ר). ונוצר מצב שאין שום קשר בין ה"השקפה" לבין אורח החיים. הפרדת התורה מהמפלגה. הכול פועל לפי אינטרסים ומפלגתיות, ובצעקת "כבוד שמים".
והנה ראינו כי כל הישיבות שהחזיקו בשיטת היתד החזיקו גם בסכסוכים פנימיים. ושם ראינו תופעה מופלאה. כידוע שהרבה ממלחמות הגבעה התנהלו בעיצומו של יוהכ"פ!!! הרי אפילו הכפרי הגס ביותר אימת יוה"כ עליו. ולפחות עכשיו לא יעשה דבר שמרגיש שאולי אינו נקי. אבל אותו אדם שקוע בשקר עד שאין לו שום גבול. הוא בטוח שהקב"ה קורא לו לפני נעילה "קום מה לך נרדם צא תלחם על המפטיר יונה כי בזה תלוי עתידו של עולם התורה". - מאיפה זה בא? מגישה זו שמקדשת את הרמאות העצמית, ו'מתבייתת' לסמלים ואמצעים מבלי שום פרופורציה ומבט תורני כללי. כך שבאמת הוא אינו רואה מול עיניו שום דבר חוץ מה"מפטיר יונה". ולמרות שעברו שנים רבות מאז שסיים בהצלחה את גן תת חובה.
במעשה איש מובא מפי בעל המעשה שסיפר לחזו"א כי דברה המשודכת בפגישה נגד החסידות. ואמר החזו"א "מהיכן בא לה זה? יש לה כזו אהבת תורה? יש לה מידות רעות!" והורה שלא להשתדך עמה (רל"ח). - פירוש הדברים, בעניין זה לא נאמר מתוך שלא לשמה בא לשמה! כאן זה או מצווה או עבירה. או התמסרות טהורה לכבוד שמים, או שקר והשחתה.
ולמדנו שבחור שנחשב היום לבחור חשוב וגם לוחם, שדורש דירה יוקרתית ורכב צמוד, הרי לפי דברי החזו"א צריך לברוח מלהשתדך איתו. קל מאד לדעת אם הפעולות שלו נובעות מאהבת תורה וירא"ש. קח את אותו בחור שמפיץ עיתונים ב"מסירות נפש". תספר לו שיש שלושה בחורים שכנים שלו שרוצים ללכת ללמוד במכון הכשרה ועומדים להתקלקל. ואם ייקבע עימם חצי שעה בסדר א' יישארו בחורי ישיבה. הרי הוא ייזכר פתאום ש"בלימוד צריך להיות אגוייסט". והעיקר השטייגען. והוא לא עסקן. אבל אם יצטרך לשכנע שלושה אנשים לחתום מנוי לעיתון ימצא לפתע כל הזמן שבעולם. האם באמת הוא משוכנע שהצלת הדור תלויה באותם שלושה מנויים, יותר מהצלה ודאית של דמם ודם זרעיותם של אלו. או שיסוד פעולותיו כדברי החזו"א הנ"ל.
איך הגענו למצב שעסקן אינו מתבייש להכריז בכנס קבל עם שהוא פועל "בלי נגיעות". גם כאשר יש נגיעות ידועות וברורות. האם באמת יש מישהו בקהל שחושב שהוא בדרגת הלל הזקן. הרי הגמ' אומרת מלתא דעבידי לגלויי לא משקרי אנשי. וכאן זה מלתא שמגולה ועומדת. לכל הפחות שיתעלם מהנקודה הזו. מדוע הוא לא מתבייש להזכיר את זה. ואיך הציבור מתאפק מלצחוק? אלא מאי, שהשקר נהפך ללחם חוקנו, עד שאם לא היה משקר זה היה משונה. האם ניבנה מהקידוש של תעשיית השקר? הרי זהו החינוך, שאין קשר לאורח החיים. והכל תלוי איזה מילים אתה אומר, ולאיזה כנס אתה הולך ולאיזה מפלגה אתה שייך. ומכאן יוצאים כל התופעות ההזויות הנ"ל, שאנשי לדרמן הם בעלי הקרירות. וקוראי קול העיר יכולים להיות הקנאים, וכדומה. עד מתי נחיה בקרקס הזה?
וכתוצאה מכך שהמלחמות אינם בנויות על שיקולים עמוקים של כבוד שמיים וכבוד ת"ח ואיך להביא התועלת וכדו', אלא יש כאן נוסחה פשוטה של להשמיד (ו)להרוג ולאבד את כל מי שלא התכופף למוסדות הקדושים, נתחדש ע"י עורכי יתד חידוש מיוחד במינו. שהלבלרים בעצמם מוסמכים לדעת תורה לעולם ועד, מכח הגדול זצ"ל, שהרי אי"צ כאן גדלות נפש וטוהר מידות ושיקולים והכרעות, אלא הלבלר או הנציג שקיבל את הנוסחה הקדושה יכול לנהל את כל המלחמות לעולם ועד. והדבר משתקף היטב בחוברת שהוציאו. שלא טענו כלל שיש איזה גדול מסוים שליט"א אשר עליו אנו סומכים. והוא מקובל כגדול יותר מגדול אחר, או שמרן הגרי"ש היה שולח דווקא אליו ולא לאחר , וכיו"ב. אלא טענו על "העיתון" בעצמו. גודל מעלתו ופעולותיו בהצלת הדור. וכוחו מכח הגדולים שנפטרו להביע דעת תורה עדכנית בשמם עד ביאת גוא"צ. ואין צריך לדון כלל על הגדולים החיים. ואף אם כולם היו מתנגדים לו, היה ממשיך לשאוב את הלגיטימציה מכח הנפטרים. והיה די באיזה ראש ישיבה או ר"מ אחד בקצה הארץ, אשר היו נסמכים עליו כי לטעמם הוא הממשיך האמיתי של הגדולים זצ"ל. - וזהו דבר חדש שלא היה מעולם, ומנוגד בתכלית למסורת המקובלת בעם ישראל.
הנה כי כן, קדושת המסגרת והמפלגה יצאו מכל פרופורציה. וזהו הסיכון הנורא בשיטה זו. כאשר הפוליטיקה מעורבת בכל מקום. והיא קדושה וטהורה, ומחייבת כל ילד להילחם. והיא חפצא לעצמה בלי שום גבול ודעת ופרופורציה ומידה נכונה. בן קם באביו. כלה בחמותה. פני כהנים לא נשאו וזקנים לא נהדרו. ומרגילים את ההמון לרמאות עצמית. האם יש שילוב קטלני גדול מזה. - וע"ז אנו חרדים, מי ישמור על הילדים שלנו בשיטה זו? הרי כל בוקר ייצאו בחורי הישיבות למאבק מפלגתי אחר בקדושה ובטהרה. ולתפוס שלטון במוסד פלוני, ובישיבה אלמונית. ובעיני רוחנו אנו רואים את ההתפרקות הרוחנית המוחלטת. את מטה ברקת למען כבודו הבא, ואת הישיבות החרבות. ואת אלו שנהפכות לקן צרעות של ג'יהאדיסטים חסרי מעצורים ששום גבול אינו עומד בדרכם. ומה יהא עלינו? והרי מדובר כאן בקדש הקדשים האמיתי, בהיכלי הישיבות. הם אלו שנשחתים ונהרסים בדרך הזו.
וזכורנו מעשה מביכ"נ חשוב בב"ב אשר לרגל שמחה העלה הגבאי לתורה אח של ת"ח שנפסק עליו שאינו ראוי להנהגה. מיד עמד חברו ופצח בזעקות על הגבאי "צא טמא" לעיני הכל. וזוהי הגישה, שכל אדם גם הכשר ביותר, אם רק לא נשמע לצו ההשקפה איך שאני הבנתי אותו, מיד יצא מכלל עמיתך. וכל אחד מחויב לצאת למלחמה להשפילו עד עפר. - וכך יכול אדם ללכת ולאפס עיר שלמה של חכמים וסופרים שכולם כפסולים בעיניו, אע"פ שרבים קטנם עבה ממתניו, וציבורים שירא"ש יותר ממנו כמו ארחות תורה, לדרמן, כולל חזו"א, והכל בגלל שאינם מתאימים ל'השקפה הטהורה' שהוא בעצמו אינו יודע בדיוק מה זה.
וכאשר היה גדול אחד מוחלט היה אפשר לחיות עם זה. ועכשיו שישנם כמה גדולים ודעות, השיטה הזו לא תשאיר מאיתנו אבן על אבן.
מי ישמור על ילדינו ההולכים לצעוד בדרך של אותם "קנאים" כביכול, אשר הביטוי השגור בעלוניהם בתשנ"ו היה "קואליציית שך נתניהו", עפ"ל. והרי זהו סגנונו של "העורך" בשיחות פרטיות, כלפי כל גדול שאינו חפץ ביקרו. הרי הבעיה בכגון דא איננה שנכשלו בעבירה ולא התבטאו על הרב שך כראוי. אלא שאנשים שמתבטאים כך לא יתכן שיש בהם שמץ של אכפתיות לכבוד שמים, וריח של ירא"ש. וכל מהותם שקר וריקנות והשחתה מוחלטת. – בדרך של אנשים אלו שזרקו עגבניות על מרן הגרי"ש כאשר שינה את מסורת הקברים בגבעה הצרפתית בתשנ"ח. וכבר גילו טלפיהם עכשיו כאשר חששו להפסד כספי מעניין הקברים. - אלו שנכנסו לבית החזו"א כאשר פרץ את מסורת האידיש, דפקו על השולחן ואמרו "ירושלים לא תשתוק ע"ז". – והרי זהו בדיוק הכיוון ולכאן המהלך מוביל.
וזהו תהליך ידוע ומוכר בהרבה מוסדות ומפלגות, שבתחילה כאשר המוסד קטן והאנשים מועטים הכל נעשה לשם שמים ובצורה אמיתית, אבל כאשר האנשים רבים והפעילות מתרבה, מן ההכרח ליצור מסגרת שתחזיק את כל המערכת. אולם במשך הזמן כאשר המסגרת נהפכת לעיקר, והאמת הפנימית נשכחת, יש צורך לחזור ולעורר על העיקר, שאם לא כן המערכת כולה מתפוררת מאליה, כיון שאין קיום למסגרת ללא תוך ואמת פנימית. וזוהי זעקתו של הגראי"ל "שקרא לא קאי". שהרי זהו המצב כיום שגם אחרי שההשחתה והמניעים האמיתיים מוכחים מתוכו, עדיין רוממות כבוד שמים בגרונם. וממשיכים לצעוק קדש קדשים קדש קדשים. וכך נהפך הכל למעצמת שקר וצביעות. והכשלון מובטח, רח"ל, כי שקרא לא קאי!.
רעדאגירט געווארן צום לעצט דורך 1 אום היימישער ליטוואק, רעדאגירט געווארן איין מאל בסך הכל.
"אי השימוש בשכל הישר, הוא מקור כל הטומאה, שורש כל הרשעה שבעולם כולו"

דער אשכול פארמאגט 10 תגובות

איר דארפט זיין א רעגיסטרירטער מעמבער און איינגעשריבן צו זען די תגובות.


רעגיסטרירן איינשרייבן
 
רעאגיר