דרשות חז"ל וסיפורי מעשיות

הלכה ואגדה, מוסר וחסידות
רעאגיר
תחכמוני
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
הודעות: 93
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מערץ 15, 2013 8:06 am
האט שוין געלייקט: 80 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 324 מאל

דרשות חז"ל וסיפורי מעשיות

שליחה דורך תחכמוני »

אזוי ווי אין מיין פריערדיגן אשכול האב איך אויפגעוויזן אז אסאך מאמרי חז"ל איבער די מציאות זענען פאלש, האבן עטליכע געפרעגט אז מען זעהט דאך אז חז"ל לערנען ארויס אסאך פון די פאקטן פון פסוקים. וועגן דעם פרעזענטיר איך אייך יעצט א מאמר וועגן דרשות חז"ל אויף אגדה. אין די לעצטע פאר טעג האב איך ארויסגעשלעפט אביסל סחורה פון מיינע זאפאסן און איך האב דאס פרובירט צו מסדר זיין אויף א ליינבארן אופן. ווען איך בין שוין אנגעקומען צום צווייטן האלב בין איך שוין נמאס געווארן פון שרייבן אזוי לאנג, ממילא איז דאס ווייניגער מסודר. איך האף אז איר וועט הנאה האבן דערפון (די פארמאט פון די PDF ליינט זיך פיל בעסער). ובזה החלי:

https://www.dropbox.com/s/in7h3wsem8w62 ... %D7%9C.pdf

אין מיין פאריגען ארטיקל האב איך אויפגעוויזן פון א גרוטליכען אונטערזיכונג פון מאמרי חז"ל אז חז"ל האבן נישט געהאט אונזערע ידיעות אין סייענס. מיר האבן אויך געזעהן אז עטליכע ראשונים ואחרונים האבן אויך אנערקענט אין דעם. דאס קען אבער שאפן אנדערע פראבלעמען ווייל חז"ל ברענגען פיל מאל דרשות פון פסוקים צו שטיצן זייערע מיינונגען. אזוי ווי די גמרא אין בכורות (ח.) ברענגט זיך א ראיה פון די פסוקים אז א שלאנג געבוירט נאך זיבן יאר:
מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא שנאמר ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקללה מחיה לא כ"ש אלא לומר לך כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע דהוה ליה שב שני.

אזוי אויך ברענגט זיך די גמרא אין תמיד (לב.) א ראיה פון פסוק אז די שטרעקע פון די וועלט ביזן הימל איז די זעלבע לאנג ווי די שטרעקע פון מזרח ביז מערב:
וחכמים אומרים זה וזה כאחד שוין שנאמר כגבוה שמים על הארץ [וגו'] כרחוק מזרח ממערב ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש.
און אזוי זענען דא צענדליגע גמרות וואס ברענגען זיך ראיות פון די פסוקים צו זייערע מיינונגען אויף די מציאות ווען מיר האבן שוין פריער געזעהן אז זיי האבן נישט געהאט קיין ריכטיגע בילד פון די מציאות. דארפן מיר יעצט וויסן צו אלע דרשות וואס חז"ל זאגן אויף פסוקים זענען מקובל מסיני אדער צו איז די מעטאדע פון דרשות מקובל און אלעס וואס מען לערנט ארויס פון די פסוקים זענען מוכרח. און אז מען רעדט שוין פון דעם ענין וועלן מיר ארומשמועסן וועגן אגדת חז"ל בכלליות. אן אגדה איז יעדער דרש פון פסוק, מעשה, השקפה אדער באהויפטונג וואס איז נישט אין תחום פון הלכה, דהיינו עס קומט נישט ארויס עפעס א דין פון דעם. ווי מיר וועלן יעצט זעהן זענען אלע ראשונים מודה אז נישט יעדער דרש איז מקובל. די שאלה איז נאר ווי ווייט מען נעמט דאס. אזוי אויך דארף מען וויסן וואס זענען די גדרים מיר זאלן נוצן צו וויסן וועלכע אגדה איז א מקובל און וועלכע נישט. אזוי ווי מיר וועלן זעהן איז נישטא קיין פונקטליכע גרעניץ אין דעם נאר עס זענען דא געוויסע אגדות וואס יעדער איז מודה אז עס איז נישט מקובל און עס זענען דא אגדות וואס יעדער איז מודה אז עס איז יא מקובל און דערנאך זענען דא אגדות וואס די ראשונים דינגען זיך צו עס איז מקובל אדער נישט. אויך זענען דא אגדות וואס די ראשונים האבן נישט געקענט פעסטשטעלן אויב עס איז א קבלה ממילא האבן זיי עס געלאזט מיט די כלל "אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה", דהיינו אויב עס איז מקובל דאן קען איך זיך נישט דינגען אבער אויב די אגדה איז נאר מסברא דאן דינג איך זיך מיט דעם. און אזוי וועלן מיר אויך זעהן אז יעדער פירוש אין פסוק אדער אגדה וואס חז"ל זאגן נאר מסברא דאן באציען זיך די ראשונים צו דעם אזוי ווי צו א צווייטנס. און די ראשונים האבן נישט קיין פראבלעם צו אוועקמאכן די דעות און עס אפצופרעגן, אזוי ווי די רמב"ם שרייבט אין מורה נבוכים (ח"ב פרק כ"ו):
ראיתי דברים של ר' אליעזר הגדול בפרקים המפורסמים, הידועים כפרקי ר' אליעזר, שלא ראיתי מעולם תמוהים מהם בדברי אף אחד מן ההולכים בעקבות תורת משה רבנו; כי הוא אמר דברים שאתה מוזמן לשמעם כלשונם... ובכלל אלה דיבורים המשבשים מאוד מאוד את אמונתו של בעל-דת מלומד, ולא מצאתי להם פירוש משכנע. ציינתי לך את זה רק כדי שלא תטעה בו.

יעצט וועלן מיר אריינקריכן אביסל אין די פארצווייגטע נושא און פרובירן ארויסצוקומען מיט עפעס. עס איז קלאר פון גמרא אז נישט יעדע דרש איז פשוט אין פסוק. די גמרא שרייבט אין עטליכע פלעצער "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". אבער וואס פונקטליך איז די מטרה פון א דרש? די רמב"ם אין מורה נבוכים (ח"ג פרק מג) שרייבט אזוי:
לארבעת המינים שבלולב נתנו החכמים ז"ל טעמים כלשהם על דרך הדרשות אשר שיטתן ידועה למי שמבינים את דבריהם. כי הם, לדעתם, בצורת מליצות פיוטיות, ולא (סברו) שזאת משמעות הכתוב. האנשים נחלקו באשר לדרשות לשני חלקים. חלק דימו שהן באות להבהיר את הכתוב, וחלק זלזלו בהן ושמו אותן לצחוק, שכּן ברור וּמְחֻוָּר שאין זאת משמעות הכתוב. החלק ההוא נאבקו לסתור-את-מה-שגלוי-לעין כדי לאמת, לטענתם, את הדרשות ולהגן עליהן, וסברו שזאת היא משמעות הכתוב, שדין הדרשות כדין הדינים המסורים במסורת. שתי הקבוצות לא הבינו שהן בבחינת מליצות פיוטיות, שאין בהן כדי לבלבל את מי שניחן בהבנה. שיטה זאת היתה נפוצה בזמן ההוא. הכול השתמשו בה כמו שהמשוררים משתמשים בביטויים פיוטיים. (החכמים) ז"ל אמרו: תני בר קפרא: "ויָתֵד תהיה לך על אֲזֵנְךָ" (דברים כ"ג, 14): אל תקרא אֲזֵנְךָ אלא אָזְנְךָ, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו. מי ייתן וידעתי האם לדעת בורים אלה התנא הזה מאמין כזאת באשר לפירוש הכתוב הזה, ושזה עניין המצוָה הזאת, ושהיתד היא האצבע ואֲזֵנְךָ הן האוזניים! איני חושב שאף אחד מן הבריאים בשׂכלם סובר כך. אלא זאת היא מליצה פיוטית נאה מאוד, שבה הוא ממריץ למידה מעולה, והיא שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כן אסור לשמוע אותם. והוא הסמיך זאת על הכתוב על דרך ההמשלות הפיוטיות. כן כל מה שנאמר בדרשות: "אל תקרי כך אלא כך" - זאת משמעותו. חרגתי מן הנושׂא. אבל זה דבר מועיל שזקוק לו כל בעל שׂכל מבין בני-התורה והרבנים.
שרייבט דא די רמב"ם אז די כוונה פון א דרשה איז נישט צו מסביר זיין פשט אין פסוק (אזוי ווי א חלק מענטשען גלייבן) נאר דאס איז א מליצה, דהיינו אז מען נעמט א פסוק און פון דעם ברענגט מען ארויס א געוויסע מדה טובה אדער שיינע נקודה דורכן אפטייטשן די פסוק אויף אן אנדערען אופן ווי די פשוט פשט. און די רמב"ם ברענגט א שיינע משל ווי בר קפרא ברענגט ארויס א שיינע ווארט דורך א שיינע מליצה אין פסוק.

די רמב"ם כאפט טאקע אן א הערליכען משל אבער ווי מיר ווייסן זענען נישט אלע דרשות שיינע מליצות (כאטשיג נישט אזוי שיין ווי די ווארט פון בר קפרא). די מהר"ץ חיות אין זיין ספר מבוא התלמוד (פרק י"ז – דאס איז אויך געדרוקט אין די הקדמה צום עין יעקב) ברענגט אויך אראפ די רמב"ם אבער ער לייגט צו א ווארט:
וכל אלו הענינים סמכו דרך המדות הנדרשות לכתבי קודש למען ישתמר היטב בלב השומעים והמעיינים וכמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים פרק מ"ג לשלישי כי דרשות חז"ל וביחוד דרך הדרוש אשר הורגלו חז"ל בלשון אל תקרי כך אלא כך המה דרך מליצת השיר להזהיר על המדות טובות ולהשמר מן המגונות. וסמכוהו לכתבי קודש מפני הסבה כי לא היה שום דבר כתוב בדורות הראשונים חוץ מכתבי קודש והשאר היה אסור לכתוב מפני איסור תורה "דברים שבע"פ אסור לאומרם בכתב". וכשהיו שומעים ענין נאה סמכוהו למקרא למען יזכירו בכל עת את דברי מוסר ותוכחה אשר שמעו בזה ע"ש
ועל דרך זה כתב ג"כ הרשב"א... בזה"ל: כוונת חז"ל במדרשות כאלו להסמיכם אל הכתוב בלשונות שלא ישכח זכרם. לא שהיתה כוונתם לפרש הכתובים ככה ולהוציא מפשטם ע"ש.

אזוי ווי די מהר"ץ חיות און די רשב"א שרייבן האבן די חכמים געזוכט דרשות אין פסוק כדי צו קענען געדענקן די מוסרים וואס זיי האבן געהאלטן פאר וויכטיג צו געדענקן. נאר אזוי ווי עס איז געווען אן איסור אראפצושרייבן תורה שבע"פ האבן זיי געזוכט רמזים אין פסוק אזוי ווען זיי וועלן דאס לערנען וועלן זיי זיך דערמאנען וואס זיי האבן געוואלט געדענקן. באמת זענען דא ראשונים וואס שרייבן אזוי אויך פאר די דרשות וואס מען לערנט ארויס הלכות. אז חז"ל האבן געהאט די הלכות מקובל נאר זיי האבן געזוכט רמזים אין פסוק כדי דאס צו געדענקן. מיר רעדן אבער נישט פון הלכה יעצט נאר פון אגדה.
אזוי ווי מיר האבן געזעהן יעצט האלט די רמב"ם אז די דרשות זענען שיינע מליצות אין פסוק. אבער עס זענען אויך דא אסאך דרשות וואס ברענגען נישט ארויס קיין גרויסע מאראלן נאר זענען סתם ווערטלעך אין פסוק אזוי ווי די דרש אז די תורה פאנגט זיך אן מיט א בי"ת ווייל די ווארט "ברכה" פאנגט זיך אויך אן מיט א בי"ת. די אבן עזרא אין זיין הקדמה צו זיין פירוש על התורה מאכט ליצנות פון די דרשות און ער שרייבט אז די קענסט טרעפן ווערטער וואס פאנגן זיך אן מיט א בי"ת און זענען שלעכטע ווערטער אזוי ווי "בליעל" און אזוי אויך קענסטו מאכן צען דרשות אויף איין ווארט:
גם יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים, כי יש עוף שאיננו רואה ביום הנגוהות, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות. כדרש שהעולם נברא בבי"ת בעבור 'ברכה', ואם הדבר ככה - "הנה ה' בוקק הארץ ובולקה", "ואשיתהו בתה", "ובטלו הטוחנות", "בל ידעום", "משחת בלי", "בלו שמלותיכם", "בלע ה'", "בלל ה'", "ובתקוך", "וברא אתהן", "בין בתריו", "בזיון וקצף", "ילדו לבהלה", "בלהות אתנך", "איש בליעל", "בעל פעור", "כרע בל", "כהני במות". ואם הרי"ש - "ראשה די דהב", "הנה איש רע ובליעל".
אשר מעט השכל בלבו, ואף כי אשר חכמת א-להים בקרבו, יוכל להוציא מדרשים, וכולם כנגד הגוף הפשוט הם כמלבושים, וקדמונינו זכרם לברכה אמרו על ככה: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"
דרש "בראשית":
• בתורה, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו
• אחר: העולם נברא על לויתן, שנאמר: "הוא ראשית דרכי א-ל
• אחר: העולם נברא שייראו מלפניו, כי כן כתיב: "ראשית חכמה יראת ה'
• אחר: העולם נברא בעבור הביכורים, שנאמר: "ראשית ביכורי אדמתך
ובסוף "יהי אור" על ימות המשיח, אז יבדיל ד' בין המקוה לישועתו, ובין אשר במחשך מעשיהם...וסוף דבר אין לדרש סוף.
אזוי ווי די אבן עזרא שרייבט זענען די דרשות פאר "קינדער" וואס קענען נאר פארשטיין אזעלכע דרש'לעך אזוי ווי די עוף וואס קען נישט זעהן בייטאג ווייל עס איז צו ליכטיג פאר אים, נאר ביינאכט קען ער זעהן. איך וועל דא צוברענגען נאך צוויי ציטאטן פונעם אבן עזרא איינס ווי ער שרייבט אויף א דרש אז דאס איז נאר פאר קינדער און די אנדערע ווי ער שרייבט אז מיט געוויסע דרשות אזוי ווי גמטריאות קען מען זאגן וואס מען וויל :
הדרש על נקודות וישקהו - טוב הוא לעתיקי משדים כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף עם אחיו: (בראשית פרק לג פסוק ד)
חז"ל שרייבן אין מדרש רבה (בראשית פרשה עח פסקה ט) " אמר לו ר' ינאי אם כן למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע". אויף דעם זאגט די אבן עזרא אז די פשט איז גוט פאר קליינע קינדער ווייל פון די פשוט פשט אין פסוק זעהט אויס אז עשיו האט נישט געוואלט שלעכט טוהן פאר יעקב.
חניכיו - שחנכם פעמים רבות במלחמה ואם לא נזכר. וחשבון אותיות אליעזר דרך דרש כי אין הכתוב מדבר בגימטריא כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע רק השם כמשמעו: (בראשית פרק יד פסוק יד)

חז"ל שרייבן אין נדרים (לב.) אז דאס וואס די פסוק שרייבט אז אברהם האט באוואפנט 318 יונגען מיינט בעצם אליעזר וואס איז בגימטריא 318 " איכא דאמרי אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי". זאגט די אבן עזרא אז דאס איז נישט פשט אין פסוק נאר מיט גמטריאות קען מען צושטעלן וואס מען וויל.
על כל פנים האבן מיר שוין געזעהן דא אז אסאך דרשות זענען נאר מליצות און פילע פון דעם זענען נאך שוואכער און זענען בלויז ווערטלעך פאר קינדער (לויטן אבן עזרא). לדאבונינו זענען היינט רוב מענטשען פארנומען מיט די דרשות און בויען אויף דעם תילי תילים פון תורות. מען נעמט עטליכע פון די דרשות מען פרעגט קושיות און מען ענטפערט תירוצים און מען איז מסביר פסוקים, גמרות אדער הלכות מיט דעם. היש קץ לדברי רוח? אויב איז נאך די אריגינעלע דרש אמאל א שיינע און זיסע מליצה איז נאך די אלע פשט'לעך קומט דאס ארויס מיאוס און לעכערליך. די מאראל פון דעם איז, פרוביר נישט אריינצולערנען פשט'לעך אין אזעלכע דרשות. נעם עס אזוי ווי עס שטייט און גייט.
ביז יעצט האבן מיר גערעדט פון דרשות וואס זענען נאר שיינע ווערטלעך און רמזים צוגעטשעפעט צו פסוקים. עס איז קלאר אבער אז פילע דרשות אין חז"ל זענען געווידמעט צו מסביר זיין פשט אין פסוק אזוי ווי א מפורש אויף תנ"ך פרובירט צו פארשטיין די פסוקים כפי יכלתו. צו בנוגע דעם דארפן מיר יא אננעמען זייערע ווערטער און זאגן אז זיי האבן געוואוסט די ריכטיגע פשט אין פסוק. ר' אברהם בן הרמב"ם שרייבט אין זיין מאמר אויף אגדות אזוי:
כי כל הדרשות הנמצאים בדבריהם ז"ל בתלמוד ובשאר מקומות מתחלקות לחמשה חלקים... החלק הרביעי שאומר אותו בפי' פסוקים על דרך מחמדי השיר. לא מפני שאומרם האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא וחלילה וחס. הוא מה שאמרו ז"ל מקרא לחוד. ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דתענית א"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. וכאשר אמרו שם בפירוש והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, וכן כל כיוצא בזה, ולא יעלה על דעתך שכל דרש בפסוק מן הפסוקים כאשר יאמין מי שלא הגיע לדעת אמיתית שאומרים שזה הקבלה בידם כאשר הוא בעיקר התורה והקבלות. אין הדבר כן. אך דע כי פירוש לפסוקים שאינם תלוים בעיקר מעיקרי הדת ולא בדין מדיני התורה שאינם קבלה בידם אבל יש מהם לפי הכרעת הדעת ויש מהם דברים הנאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר ומשיאים המלות והענינים שהם יכולים לישא ומוציאים אותם. וכמה פעמים על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר.
צום ערשט רעדט ר' אברהם ארום וועגן די דרשות וואס זענען נאר געזאגט געווארן אלץ מליצה און אפילו דער וואס האט געזאגט די מאמר האט נישט געהאלטן אז דאס איז פשט אין פסוק. אבער דערנאך רעדט ער פון דרשות אין פסוק וואס חז"ל האבן אנגעגעבן אלץ א פירוש פארן פסוק און אויף דעם אלעס שרייבט ער אז יעדע פירוש אין פסוק וואס איז נישט תלוי אין אן עיקר הדת אדער אין א הלכה איז נישט מקובל, נאר אסאך דרשות זענען געזאגט געווארן פשוט אלץ מליצה און אסאך זענען געזאגט געווארן לפי הכרעת הדעת, דהיינו לויט ווי די בעל המאמר האט פארשטאנען די פסוק לויט זיין אייגענעם דעת. און ער ברענגט צוויי ביישפילן וואס ברענגן ארויס די צוויי סארטן דרשות:
כי אני לא מסתפק במאמר דברי ר' יהושע בפ' וישמע יתרו "מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא" כי זה משיקול הדעת אמרו ולא מקבלה, וראיה לזה ממה שאמרו שכן היא כתובה בצדה ואם היתה קבלה בידו לא היה צריך ראיה לפירושו. ועוד ראיה אחרת שהרי אנו רואים חכמים אחרים זולת ר' יהושע בפ' סוברים דעת אחרת ואם הדבר קבלה לא היו חולקים בו, שהרי ר' אלעזר אמר מתן תורה שמע והביא גם הוא ראיה לפירושו. ור' אליעזר אומר שמועת ים סוף שמע ובא והביא גם הוא ראיה לפירושו
צום ערשט ברענגט ער א ביישפיל ווי חז"ל פרובירן צו פארשטיין פשט אין פסוק "וישמע יתרו". וואס האט ער געהערט? עטליכע חכמים געבן אן זייערע מיינונגען לויט זייערע פארשטאנד. און דא שרייבט ר' אברהם צוויי כללים צו וויסן אז א געוויסע דרש איז נישט מקובל נאר געזאגט געווארן משיקול הדעת. איינס אויב ער ברענגט זיך א ראיה צו זיין פשט דאן מיינט עס אז ער האט נישט קיין קבלה דערצו נאר ער פארשטייט די פסוק אזוי פון זיין אייגענעם פארשטאנד. צווייטנס אויב עס איז דא א מחלוקת אין דעם דאן מיינט דאס אז חז"ל האבן נישט געהאט קיין קבלה אין דעם. קומט אויס אז יעדע מאל וואס די זעהסט אז צוויי חכמים געבן אן אנדערע דעות אין א געוויסע דרש אדער אגדה דאן ווייסטו אז חז"ל האבן דאס נישט געהאט מקובל נאר זיי האבן אליינס פארשטאנען אזוי. און באמת שרייבט שוין די רמב"ם אזוי (אין זיין הקדמה צום פירוש המשניות) אפילו לגבי הלכה, אז אין הלכה למשה מסיני איז נישט דא קיין מחלוקת:

החלק הראשון, פירושים מקובלים מפי משה, ויש להם רמז בכתוב, ואפשר להוציאם בדרך סברא, וזה אין בו מחלוקת...
אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה... אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות, או השכחה, או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו, או שכח, או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע... זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות, וכל זה שוא ובטל.
מיר וועלן נישט פארקריכן צו הלכה נאר מיר וועלן זיך האלטן צו אגדה. אבער מיר זעהן דא אז די רמב"ם שרייבט אויך אז אין א זאך וואס איז מקובל איז נישט דא קיין מחלוקת נאר אין א זאך וואס איז געזאגט געווארן מסברא קען זיין א מחלוקת אין דעם. נחזור לדברי ר' אברהם:
וכן אין ספק בעיני כי דברי האומר בפי' דבר אל בני ישראל ויסעו הסיע אותן מלבן כי זה על תלמוד הבינה במחמדי השיר ולא על פי' הדת. ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק בלי ספק שלא יהא פי' דרשות פסוק אלא דרשות עומדות בעצמן כדאמר בגמרא ר"ה תנא הוא כנען הוא סיחון הוא ערד. סיחון שדומה לסיח במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו ערד שמו. וקרוב להיות כי רוב הדרשות הנמצאות בדבריהם ז"ל הם מזה החלק. כי הוא האמת שאין עליו מערער אלא שוגה ופתי כי זה החלק מדבריהם יתחלק לחלקים רבים בחחלק ענינים כהתחלק דעת המשוררים כן יתחלקו דרשות אלו בהתחלק דעות האומרים וחכמתם, והתבונן זה.
דא ברענגט ער צו א ביישפיל פון א מליצה און ער ענדיגט צו אז יעדער וואס האט אביסל שכל ווייסט אז די דרשות זענען נישט מקובל נאר זענען געזאגט געווארן משיקול הדעת אדער בתורת מליצה. ר' שמואל הנגיד אין זיין מבוא לתלמיד שרייבט אויך אזוי:

והגדה הוא כל פי' שיבא בתלמוד על שום ענין שלא יהיה מצוה זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בענין מצוה שהיא מפי משה רבינו ע"ה שקבל מפי הגבורה אין לך להוסיף ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותם והשאר אין סומכין עליהם:

שרייבט דא ר' שמואל הנגיד קלאר אז די אלע פירושים אין פסוק זענען נאר געשריבן געווארן לויט די פארשטאנד פון די בעלי המאמרים און ממילא דארף מען נאר לערנען דאס וואס לייגט זיך אויפן שכל און אויף די רעשט דארף מען זיך נישט פארלאזן. איך וועל יעצט ברענגען עטליכע ביישפילן ווי חז"ל זענען מסביר פסוקים און וויאזוי די אברבנאל דינגט זיך אויף זיי. איך ברענג בעיקר פונעם אברבנאל ווייל ער צונעמט יעדע פירוש פון חז"ל און ער שרייבט קלאר אקעגן דעם ווען ער האלט אז עס איז נישט ריכטיג.
עס ווערט געברענגט אין שמואל א' אז די פלשתים האבן צוגענומען די ארון און שפעטער (נאכן האבן צרות פון דעם) האבן זיי דאס צוריקגעשיקט. אבער ווען די ארון איז אנגעקומען צו בית שמש זענען געשטארבן פילע מענטשען פון זיי "כי ראו בארון ה'". אלע מפרשים מוטשען זיך וואס איז געווען זייער חטא ווייל די פסוק שרייבט נישט קלאר. נאך א זאך איז שווער אין פסוק ווייל די פסוק שרייבט אז עס זענען געשטארבן "שבעים איש חמשים אלף איש" וואס דאס איז מאדנע. וויפיל מענטשען זענען געשטארבן? זיבעציג אדער פופציג טויזנט אדער זיבן און פופציג טויזנט? יעצט קוקט וואס די אברבנאל שרייבט אויף דעם:

ויך באנשי בית שמש וגו'. שאלתי בתחלת הפרשה למה הכה השם באנשי בית שמש מכה רבה כזאת? ויקשה עוד למה אמר שבעים איש חמשים אלף איש? והיה ראוי שיאמר חמשים אלף ושבעים איש... ולענין השאלה הראשונה מצאתי דעות לחכמינו ז"ל במסכת סוטה פרק אלו נאמרין (דף ל"ה ע"א וב') מהם אמרו שהיו קוצרים ומשתחוים ולא הניחו מלאכתם בעבור הארון, ומהם אמרו שדברו אנשי בית שמש דברים כנגד הארון, מאן אמרייך דאמריית, רוצה לומר מי הכעיסך שנתכעסת ומאן פייסך דאתפייסת, ומהם אמרו שמרוב שמחתם פרצו לראות בארון ופתחו אותו לראות מה שבתוכו... ולענין השאלה השנית... וחכמינו ז"ל פירשו (סוטה שם) שבעים איש שהיו שקולין חמשים אלף איש, או חמשים אלף איש שכל אחד מהם היה שקול כשבעים סנהדרין וכן הביאוהו גם כן בבמדבר סיני רבא (פר' ה' דף רכ"א ע"א וב'). וכל הדעות האלה זרים מאד בפשט הפסוק.
כדי צו פארענטפערן די קושיות קומען חז"ל אויף מיט עטליכע פירושים צום ביישפיל אז זיי האבן גערעדט קעגן די ארון וכו' און אז עס זענען געשטארבען זיבעציג מענטשען וואס זענען שקול כנגד פופציג טויזנט מענטשען. די אלע תירוצים זענען מאדנע פאר אונז וואס ווילן פארשטיין די פסוק ווי מער לויט פשוט'ן פשט און די אברבנאל שרייבט טאקע אויף דעם אז די אלע דעות זענען מאדנע.
אן ענדליכע זאך געפונען מיר אין מלכים ווי עס שטייט אז שלמה המלך האט געהאט פערציג טויזנט שטאלן און אין דברי הימים שטייט אז ער האט געהאט פיר טויזנט. יעצט קוקט וואס חז"ל זאגן און וואס די אברבנאל שרייבט דערויף:
השאלה הששית במה שאמר כאן ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים ובדברי הימים (ד"ה ב' ט' כ"ה) נאמר תמורת זה ארבעת אלפים ארות סוסים, וחכמים (סנהדרין פ"ב כ"א ע"ב) ז"ל השתדלו לישב הכתובים האלה, ומהם אמרו ארבעים אלף ארות היו, ובכל אחת מהן ארבעת אלפים אצטבליאו"ת, ומהם אמרו ארבעים אלף אצטבליאו"ת היו ובל אחת מהן ארבעת אלפים סוסים... אבל אצלי היו באמת שני הדעות האלה רחוקים מאד מדרך המושכל, לפי שיתחייב אליהם שהיו לשלמה תמיד מאה וששים אלף אלפים סוסים... הנה הוא בלא ספק אפשר רחוק מאד קרוב לנמנע לא יסבלהו השכל האנושי בשום צד. (אברבנאל מלכים א' ב ד"ה השאלה השישית לפני פסוק יג)
פון די צוויי מאמרים זעהן מיר אז חז"ל האבן פרובירט צו פארענטפערן אסאך קושיות אויף פסוקים. און אסאך מאל האבן זיי גענוצט מאדנע תירוצים אבער די אברבנאל באציעט זיך צו די פירושים ווי א תירוץ מסברא און ער פרעגט דאס אפ אינגאנצן. עטליכע מאל ברענגט די אברבנאל אראפ די דעות פון חז"ל צוזאמען מיט די דעות פון נוצרים, אזוי אז די דעות פון חז"ל זענען פשוט נאך א פשט אין פסוק וואס דארף ווערן גרונטליך אנאליזירט פונקט אזוי ווי די פשטים פון א צווייטע ראשון אדער אפילו פון א נוצרי. קבל את האמת ממי שאמרו!
אין פסוק שטייט אז ווען די אידן האבן געבעטן א קעניג פון שמואל האט זיך די באשעפער אויפגערעגט אויף זיי. די מפרשים מוטשען זיך אבער וואס איז געווען זייער חטא עס איז דאך א פסוק אין די תורה " כי תבא אל הארץ אשר ידוד אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי שום תשים עליך מלך". אויף דעם שרייבט די אברבנאל:

והנה בדרוש הזה (למה חרה אף ה' ובעיני שמואל רע על אשר שאלו ישראל מלך בהיותו מצוה ממצות התורה) מצאתי בו לחז"ל ולחכמי הנוצרים חדשים גם ישנים חמשה דעות: הדעת הראשון הוא לחז"ל בספרי (פרשת שופטים דף מה קע"ח) אמרו לא בקשו ישראל מלך אלא להעבירם לע"ז... והדעת הזה הוא רחוק מאד, כי אם היה כן לא היה הקדוש ברוך הוא ממלא שאלתם ולא היה מספיק בידיהם... וכל זה יורה שלא כוונו לענין ע"ז חלילה וחס... הדעת השני הוא ג"כ דעת חז"ל והביאוהו בתוספתא דמסכת סנהדרין (פ"ב כ' ע"ב) אמרו שנענשו לפי שאמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים... וגם זה איננו שוה לי, לפי שהתורה כאשר צותה בתורת המלך אמרה (דברים י"ז י"ד) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, ואם ישראל שאלו כמו שצותה תורה באמרם לפשטנו ככל הגוים מה פשעם ומה חטאתם?... והנה שמעתי בשם דון פאילו האגמון אשר היה בבור"גוש דעת חמישי בזה...זהו דעת האגמון בזה הדרוש והלצתי בעדו. והנה נוכל לסייע עוד דעתו בשנאמר... האמנם גם לדעת זה ימשכו ספיקות... (אברבנאל שמואל א' ח ד"ה (ד, ה, ו,) ויתקבצו כל זקני ישראל וגו')
זעהן מיר דא ווי די אברבנאל פארגלייכט די דעות פון חז"ל מיט די דעה פון א נוצרי. און בעת די דעות פון חז"ל געפעלן אים אינגאנצן נישט, האלט ער אז די פירוש פונעם אגמון איז מער מסתבר אין פסוק. ביז דא האב איך געוויזן אז די ראשונים האבן נישט קיין פראבלעם זיך צו דינגען מיט א פירוש אין פסוק וואס זיי האלטן אז עס איז נישט ריכטיג, און זיי קענען זיך דינגען מיט די גאנצע שארפקייט אזוי ווי זיי וואלטן אפגעפרעגט א צווייטע ראשון'ס פשט. אונז האבן אויך געזעהן אז חז"ל פרובירן אסאך מאל מסביר צו זיין פסוקים מיט פירושים וואס מיר וואלטן קיינמאל נישט געטראכט אז עס איז פשוט פשט אין פסוק. יעצט וועלן מיר זעהן אז אסאך מאל האבן חז"ל געהאט א מאטיוואציע צו פארדרייען די פסוק אויף א משונה'דיגן אופן. אזוי שרייבט די מהר"ץ חיות:

וכן היה מקובל אצל חז"ל שכל מה שהיו יכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים ולהפך בזכותם ולהכריע כף המאזנים לטובתם יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקם בכל אופן האפשר. ומזה הסבה אמרו חז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכו' (עי' שבת נ"ה ע"ב. נ"ו ע"א וע"ב) ואמרו ג"כ לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק בא להורות תשובה לחוטאים (עבודת כוכבים ה' ע"א) הרי אף במקום דמפורש במקרא לרעה חפשו עצות בדרכי הדרוש להצדיק מעשיהם ולמעט האשמה ומכ"ש שהגדילו מעשיהם הטובים המפורשים ויגעו בדרכי הדרוש להראות שיותר מן מה שכתוב בכתבי קודש היטיבו מעשיהם והמקרא מכסה ומעלים ודרכי הדרוש מגלים. ועי' בראשית רבה סוף פרשת לך דחכם אחד דרש מזה שנאמר נימול אברהם ולא כתיב מל אברהם מכאן שמצא עצמו נימול מאליו. אמר רבי ברכיה בהדה עיתה אקיל ר' אבא לר' לוי אמר ליה שקרנא כזבנא את אלא הרגיש ומצטער כדי שיכפיל הקב"ה שכרו [איבערטייטש: אין יענע צייט האט ר' אבא מזלזל געווען אין ר' לוי און האט אים געזאגט די ביזט א שקרן, נאר אברהם האט געהאט א גרויסע צער בשעת די מילה כדי ער זאל באקומען א גרויסן שכר] והורו לנו חז"ל בזה דצריכים לדרוש פעולתם הטובים של צדיקים שהיו על צד היותר טוב והמתוקן ומפני זה בדרשות רבי לוי שלא נצטער אברהם מן המצוה רק מצא עצמו נימול הנה שוב אין בפעולתו שום מעלה אין זה נכון בדרכי הדרוש ומפני זה אקיל רבי אבא לרבי לוי ואמר לו שקרנא כזבנא את שעל פי דרכי הדרוש החוב לדורש לפאר ולהגדיל פעולת הצדיקים ביתר שאת ומפני זה דרש להיפך דנצטער ביותר ובכל זאת עשה מאהבה וקבל היסורין על עצמו לקיים מצות הש"י ועי' ספר קטן על האגדות מהרב המובהק מו"ה משה חיים לוצאט"ו שהתעורר מדברי מדרש אלו להוכיח שבדרכי הדרוש החוב לדורש לשבח מעשה הטוב של הצדיק ובכל אופן האפשר.
די גמרא אין מסכת שבת ברענגט א גאנצע ליסטע פון מענטשען וואס פון פסוק איז משמע אז זיי האבן געזינדיגט און די גמרא זאגט אויף דעם "כל האומר (פלוני) חטא אינו אלא טועה". זאגט די מהר"ץ חיות אז די גמרא האט פרובירט צו פארדרייען די פסוק בכל אופן האפשר כדי צו פארטיידיגן די צדיקים. אפילו אויב פשט אין פסוק איז קלאר פארקערט האבן נאך אלץ די חכמים פרובירט צו אויפווייזן אז די חטאים זענען נישט קיין חטאים. און די זעלבע האבן חז"ל פרובירט צו פארגרעסערן די מעשים טובים פון די צדיקים. און זיי האבן געמאכט דרשות צו ווייזן ווי ערליך די צדיקים זענען געווען. מיר וועלן באלד זעהן עטליכע ביישפילן פון דעם. יעצט אבער לאמיר צוריקגיין צום מהר"ץ און זעהן אז ביי רשעים האבן חז"ל פרובירט צו אויפווייזן אז זיי זענען געווען פיל גרעסערע רשעים ווי עס זעהט אויס פון פסוק:
ואולם בפעלי הרשעים היה להם כלל גדול להעמיס עליהם התועבות האפשרות כמו שדרשו (סנהדרין מ"ד ע"א) דעכן חילל שבת ובא על נערה המאורסה ע"ש. וכן דרשו על עשו ויבא עשו מן השדה מלמד שבא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר ובתחיית המתים ושט את הבכורה... וביותר תראה דברי הירושלמי סנהדרין פ' חלק רבי לוי הוה עביד דרוש הדין קרא יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה' ששה חדשים לגנאי. אתא לגביה בלילה א"ל מה חטית לך ומה סרחית קדמך? עביד דריש שיתא ירחין לשבח רק לא היה כאחאב אשר הסתה אותו איזבל אשתו ע"ש [איבערטייטש: רבי לוי האט געדרשנ'ט פון פסוק זעקס חדשים אויף אחאב לגנאי. איז אחאב אים געקומען אין חלום און געפרעגט וואס האב איך געזינדיגט פאר דיר? האט ר' לוי געדרשנ'ט זעקס חדשים לשבח פונעם פסוק אז איזבל האט אים איינגערעדט און עס איז נישט געווען זיין שולד] ראינו דעיקר תלוי ביד הדורש דמתחלה דריש כל מעשה אחאב לגנאי ליחס אליו כל הרשעיות האפשרות אשר יוכל להכניס במקרא דרך רמזים ואסמכתות ולבסוף הדר לדונו לשבח והצדיק אותו כי אף אלו העונות החטאים המפורשים לא עשה מצד עצמו רק ע"י הסתת איזבל אשתו. ומכאן אתה דן דכל הדרשות כאלו שהכל תלוי בדורש ולא היה בידו באלו הענינים שום דבר מקובל.

די גמרא אין בבא בתרא (טז.) שרייבט "אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע (עשיו) באותו היום בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה בא על נערה מאורסה כתיב הכא ויבא עשו מן השדה וכתיב התם כי בשדה מצאה. הרג את הנפש כתיב הכא עיף וכתיב התם אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם זה אלי ואנוהו. וכפר בתחיית המתים דכתיב הנה אנכי הולך למות. ושט את הבכורה דכתיב ויבז עשו את הבכורה" די גמרא זאגט אז עשיו האט עובר געווען אויף פינף הארבע עבירות און די גמרא ברענגט אפאר גזירה שוה'ס צו ווייזן אז ער האט עובר געווען אויף די עבירות. אבער יעדער וואס האט א שטיקל מוח בקדקדו זעהט אז מען קען דרייען יעדע גזירה שוה לשבח. אויפן סטיל פונעם אבן עזרא קען איך שרייבן אזוי "כתיב הכא עיף וכתיב התם כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף מלמד שתשוקה גדולה שקק עשו להקב"ה. כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם זה אלי ואנוהו מלמד שהתנאה עשו במצות" און אזוי ווייטער. נאר אזוי ווי די מהר"ץ חיות שרייבט זענען ניטאמאל דא די כללים פון א גזירה שוה דא נאר עס איז סתם א דרש כדי צו מאכן דעם רשע אויסזעהן שלעכטער. און ער ברענגט זיך א ראיה פון ירושלמי ווי ר' לוי האט ערשט געדרשנ'ט לגנאי און דערנאך לשבח, דהיינו אז מען קען זאגן וואס מען וויל. די מהר"ץ חיות געבט אן א טעם פארוואס חז"ל האבן געמאכט אזעלכע דרשות:
והסבה שהניעה את חכמינו ז"ל בדרשות כאלו הוא מפני כי שמו מגמתם ומבטם להחזיק אצל העם את עיקר הגדול אשר הניחו חכמינו ז"ל בעלי משנה, מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ומפני זה הטילו החכמים החוב על הדורש במקהלות שיאמת פינה זאת בכל אופן האפשר וללמד להעם שהאיש אשר הולך בדרך התורה ההרגל נעשה אצלו לטבע שניה עד כי הנקל בידו לעשות כל הפעולות הטובות ולא יכבד עליו מאומה ואם באיזה פעם מצינו אצלם שפעלו פעולות רעות צריכין אנו להשתדל להראות ע"פ דרכי הדרוש לדון עשיותיהם ופעולותיהם לזכות שלא היה שום חטא ועון כמו במעשה של דוד עם בת שבע... וכן מצד השני רצו ללמד אותנו ענין נכבד כי מיד שיטה האדם מדרך התורה רק נטיה קלה כמות שהיא שוב צריך אח"כ התחזקות ואזהרה יתירה מפני שכבר הסכנה מפחדת לפניו שעבירה תגרור עבירה וכבר הוא עלול לעשות כל התועבות אם לא יעמוד על נפשו לקום נגד יצר סוכן בו אשר הטעים אותו טעמן של איסורין...
מיט דעם איז די מהר"ץ מסביר פארוואס חז"ל האבן פארדרייט די פסוקים כדי צו ארויסברענגען די כלל פון מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. פאר אונז אבער בעלי הפשט הערט זיך אזא זאך זייער מאדנע. פארוואס זאלן מיר פארדרייען א פסוק כדי מיר זאלן גלייבן אז מצוה גוררת מצוה? אויב די פסוק אליין שרייבט אז איינער האט געזינדיגט דאן פארוואס זאלן מיר זיין קלוגער. איך וועל יעצט ברענגען עטליכע ביישפילן ווי חז"ל זענען מוציא די פסוק מפשוטו און וויאזוי די אברבנאל מאכט אוועק די פשטים.
אין שמואל ב' ווערט אראפגעברענגט די מעשה: דוד המלך האט געזעהן א שיינע פרוי מיטן נאמען בת שבע און ער האט זיך פארגלוסט אין איר. האט ער געהייסן מען זאל איר ברענגען פאר אים, וישכב עמה (איר מאן איז נישט געווען אינדערהיים ווייל ער איז געווען אין מלחמה). צו זיין שלעכטן מזל באקומט ער א מעלדונג פון בת שבע אז זי איז געווארן טראגעדיג. שיקט ער שנעל צום שלאכטפעלד אז מען זאל אהיימשיקען אוריה החתי, בת שבע'ס מאן, און ער הייסט אים אהיימגיין צו זיין ווייב כדי מען זאל מיינען אז בת שבע איז טראגעדיג געווארן פון אים. אוריה אבער האט נישט געוואלט אהיימגיין ווייל ער האט געזאגט "הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים ואני אבוא אל ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם אשתי חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה". אזוי ווי דוד'ס ערשטן פלאן איז דורכגעפאלן איז ער אויפגעקומען מיט א צווייטן פלאן ער האט געהייסן יואב (דורך א בריוו וואס ער האט געשיקט מיט אוריה אליין) אז ער זאל זיכער מאכן אז ער זאל שטעלן אוריה אויפן פראנט און מען זאל אים נישט צוהעלפן אין מלחמה. וכך הוה, יואב האט געשטעלט אוריה אויף א פלאץ ווי ער האט געוואוסט אז די שונא איז גרייט צו אטאקירן און אסאך אידן זענען געשטארבן ובתוכם אוריה החתי, דערנאך האט דוד אהיימגענומען בת שבע צו זיך.

לויטן פשוט'ן פשט אין פסוק האט דוד דא געטוהן שרעקליכע מעשים תעתועים. ער האט געוואוינט מיט אן אשת איש און דערנאך האט ער געהרג'ט איר מאן צוזאמען מיט נאך אסאך מענטעשן כדי ער זאל קענען חתונה האבן מיט איר. און נתן הנביא קומט טאקע צו דוד און ער זידלט אים אן און ער זאגט אים זיין עונש וואס ער וועט באקומען. דוד איז מודה אז ער האט געזינדיגט און ער טוט תשובה. חז"ל אין שבת שרייבן אבער "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". און זיי זענען מסביר אז א יעדער וואס פלעגט גיין אין מלחמה האט געשריבן א גט אז אויב קומט ער נישט צוריק זאל זיין ווייב זיין געג'ט ממילא איז בת שבע נישט געווען קיין אשת איש (לויט ווי תוספות לערנט איז דאס געווען א געהעריגע גט נאר עס האט נאר אויסגעזעהן ווי אן אשת איש ווייל מען פלעגט געבן אזעלכע גט'ן בצינעה). און כדי צו מסביר זיין פארוואס דוד האט געהרג'ט אוריה שרייבן זיי אז אוריה איז געווען א מורד במלכות ווייל ער האט געזאגט "ואדוני יואב", דהיינו ער האט גערופן יואב זיין הער אין פארנט פון דוד. די גאנצע עולה איז נאר געווען ווייל ער האט נישט געשטעלט א סנהדרין (פארוואס האט ער אבער געהרג'ט נאך אסאך מענטשען מיט אוריה ווען ער האט זיי געשטעלט צום פאטאלן מלחמה? זענען זיי אלע געווען מורדים?). יעצט קוקט וואס די אברבנאל שרייבט אויפן פסוק:
אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ"ו ע"א) אמרו, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה...אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם שבקש לעשות ולא עשה... אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד... רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם וכאן לעשות ולא עשה. והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש... ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט. ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה... ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך. סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו (אברבנאל שמואל ב יא פסוק א)
אין שמואל ווערט אראפגעברענגט נאך א מעשה: יהונתן בן שאול האט געהאט א זון מפיבושת און ער האט געהאט אן עבד ציבא. דוד המלך האט אים מקרב געווען נאך ער איז געווארן קעניג. ווען דוד האט געדארפט אנטלויפן פון אבשלום איז ציבא אנגעקומען אליין און ער האט געברענגט צו עסן פאר דוד. ווען דוד האט אים געפרעגט ווי מפיבושת איז האט ער געזאגט אז מפיבושת האפט אז יעצט וועט די מלוכה צוריקקומען צו זיין משפחה. האט דוד געזאגט פאר ציבא אז ער געבט אים אוועק אלעס וואס מפיבושת פארמאגט. ווען דוד איז שפעטער צוריקגעקומען קיין ירושלים איז מפיבושת אים אקעגנגעקומען ווי אן אבל און אים באגריסט. ווען דוד האט אים געפרעגט פארוואס ער איז נישט מיטגעקומען מיט ציבא האט ער געזאגט אז ציבא האט אים אויסגענארט "עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח עבדך". דוד האט זיך אביסל בארואיגט אבער נישט אינגאנצן נאר ער האט אים געזאגט " למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה" און אזוי ווי די רלב"ג שרייבט "לפי שקבל דוד זה הלשון הרע מציבא לא יכול לצאת מהאמנתו לגמרי בדברי מפיבשת ולזה שם הענין ממצוע בין האמנה ובין בלתי האמנה ואמר שהוא וציבא יחלקו את השדה". דאס איז וואס די אברבנאל שרייבט אויפן פסוק"
רעדאגירט געווארן צום לעצט דורך 1 אום תחכמוני, רעדאגירט געווארן איין מאל בסך הכל.
"It is error only, and not truth, that shrinks from inquiry"
Thomas Paine -

דער אשכול פארמאגט 59 תגובות

איר דארפט זיין א רעגיסטרירטער מעמבער און איינגעשריבן צו זען די תגובות.


רעגיסטרירן איינשרייבן
 
רעאגיר