גראדעמעכעלע האט געשריבן:איך זעה עס איז פשוט שווער פאר מיין מוגבל'דיגע שכל זיך צו ספראווען מיט אין סופדיגע מושגים,
איך מיין איך פארשטיי שוין @ונבנתה'ס טענה, און קורצן, אויב די אנהייב פון זמן געפונט זיך אין סוף ווייט פון אונז האט נאכנישט געקענט דורכגיין גענוג זמן עס זאל אונז דעגרייכען, אויב מיר זענען יא באקאנט מיט א מושג פון זמן איז אבסורד צו זאגן אז עס איז א קדמון,
יא, אזוי פארשטיי איך אויך די טענה. דעם שבת האב איך עס אויך געטראפן אין חובת הלבבות שער היחוד פרק ה':
דער חובת הלבבות האט געשריבן:ובירור ההקדמה השניה
הוא על הדרך הזה, שכל מה שיש לו תכלה [=סוף] יש לו תחילה. כי כבר נתברר שכל מה שאין לו תחילה אין לו תכלה, מפני שאי אפשר להגיע בדבר שאין לו תחילה אל גבול שיעמוד האדם אצלו.
ומה שנמצא לו אחרית, נדע כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו, ותחילה שאין לו תחילה. וכל אשר נעמוד על תכלית מההתחלות הנמצאות בעולם, נדע כי היה להם ראשון אין ראשון לפניו, ותחלה שאין לה תחלה. כי אין התחלות מבלי תכלית לתחילתם.
ועוד: מן הידוע, כי כל מה שיש לו חלק - יש לו כל, כי אין הכל כי אם כלל חלקיו.
ולא יתכן להיות חלק למה שאין לו תכלית, כי גדר החלק אינו כי אם שיעור נפרד משיעור, כי שיעור הקטן סופר את הגדול, כאשר זכר אוקלידס בתחילת המאמר החמישי מספר השיעור.
ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תכלית בפועל, ונפריש ממנו קצתו, יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קודם מבלי ספק. ואם יהיה השאר מאין תכלית, יהיה דבר שאין לו תכלית גדול מדבר שאין לו תכלית, והוא מה שאי אפשר.
ואם יהיה לשאר תכלית, אם נוסיף עליו החלק המופרש ממנו והוא יש לו תכלית, יהיה הכל דבר שיש לו תכלית. וכבר היה בתחילת דברינו מאין תכלית. ואם כן יהיה בתכלית ומאין תכלית, וזה הפך שאי אפשר להיות.
ולא יתכן להפריש ממה שאין לו תכלית חלק, כי כל מה שיש לו חלק יש לו תכלית מבלי ספק, וכשנחלק ממה שיצא אל גדר ההוויה בעולם מן האישים מימי נח עד ימי משה עליו השלום במחשבתנו, יהיה חלק מכל אישי העולם והוא מגיע עד תכלית. אם כן הכל הוא מגיע אל תכלית מספר.
וכיון שכל העולם הזה מגיע עד תכלית, צריך שיהיו תחילותיו מגיעות עד תכלית מספר. והדין נותן שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו, וצריך בעבור זה להגיע התחלות בראשיתם כאשר הקדמנו.
גראדעמעכעלע האט געשריבן:אבל יש לעיין לפי די שיטה אז זמן איז א מציאות וואס מיר ריקן זיך דורך, און בעצם עקזיסטירט עבר און הוה , לויט דעם וואלט מען יא געדארפט פארשטיין א אין סופדיגע מושג פון זמן, אזויווי מען פארשטייט א אין סוף'דיגע שטח,
א אין סוף פון זמן קען ווייטער נישט זיין, ווייל וויפיל שטיקלעך זמן זאלסט נאר האבן וועט עס קיינמאל נישט גרייכן אין סוף. וואס דו קענסט יא פרעגן (און לויט ווי איך פארשטיי האט כעלעמער מגיד דאס פרובירט אנצורירן), איז אז מען קען ארויסגיין גענצליך פון דעם מושג פון זמן און זאגן אז דער מושג פון זמן גופא איז א חלק פון דעם אין סוף. אבער דאן פארשטיי איך עס אויך נישט געהעריג, ווייל ווי אזוי קען זיין אז אין דעם גרויסן אין סוף קוגל טרעפט זיך פלוצלינג מוגבל'דיגע שטיקלעך זמן.